אהוד אולמרט בבית המשפט מול מצלמות ומיקרופונים, נושא דבריו. והדברים בוטים, חריפים וחד משמעיים. המחאה והטוטליות של האמונה בצדקתו המלאה נודפים מכל משפט והוא אינו נושא את מילותיו מן הכתב הוא אומר אותם באופן ספונטני. עם זאת אנו יודעים כי מלים אפשר לתכנן, ניתן לבנות אסטרטגיה מילולית, שלא כמבע הגוף שהוא ספונטני באמת ומחובר ישירות לרגשותיו העכשוויים של האיש ולא לדרך המודעת בה הוא בוחר לנסח את מילותיו.
למען האמת, אולמרט לא הביע הרבה שפת גוף למרות מילותיו הרבות. שפת גופו הייתה מצומצמת, מקוטעת ואיטית מאוד. הכול היה כמו בהילוך איטי. איטיות בה חזינו כבר בהופעתו האחרונה של ראש הממשלה לשעבר כשהודיע על חפותו מלשכתו.
שתי הפעמים הללו שונות למדי מאולמרט הזועם, המלא חיוניות תוססת שאף נוטה לאגרסיביות. הפעם קיבלנו גרסה מתונה יותר שלו. בניגוד מוחץ למילים החד משמעיות, שפת גופו של אולמרט היום היא חד ממדית, מונוטונית ואפילו קפואה. למעט הגבות המתרוממות מדי פעם בכדי להדגיש משפט, כמעט דבר לא זז בפניו. גופו היה נטוע במקומו, וכמעט שלא זז לצדדים וגם ידיו לא התרוממו כדי להביע להט שיש לצפות מאיש הנושא מילים כה טוטליות. במקום הדיבור השוטף והשוצף לו אנו רגילים מן האיש, הפעם שמענו זה דקלום סטקאטו, מקוטע ולא אחיד.
כעת השאלה המרכזית היא האם אכן האיש רגוע כפי שהוא מעיד על עצמו בסיום דבריו, וזאת היות והוא יודע כי האמת שלו תצא לאור וצדקתו תוכח? או שמא מדובר על אריה מדמם שתש כוחו והוא ממשיך להלחם באופן מכני מתוך אינרציה אך ללא החיוניות, הזעם והאינסטינקט הטורף שמייחדים את מלך החיות כשהוא בקרב. ייתכן שמה שראו עינינו על המרקע היה אכן אריה, אך לא אריה בשיא כוחותיו אלא אריה בעונת החורף.
גבריאל רעם הוא מרצה ומומחה לתקשורת אל-מילולית