כשמאבדים מישהו אהוב בנסיבות טרגיות, יש נטייה להאשים את עצמך; שלא שמרת עליו, שלא היית במקום, שלא היית זמין. שהיו לך דברים יותר חשובים. שהתעצלת, שלא דייקת. הכאב האיום והנורא שורף את חלל החזה, מדמם מנקבוביות העור, משתק.
ואין ממי לבקש סליחה. וכמה שלא תבכה וכמה שלא תכעס וכמה שלא תצעק ותשאג ותיילל, הוא לא יחזור. עד שאתה מבין שאת הסליחה רק אתה תוכל להעניק לעצמך. לפעמים התובנה הזו לא מגיעה והאשמה מאכלת אותך עד שלא נשאר דבר.
כך קרה לביאטריס. היא חשבה שאם תברח לניו-יורק ותתחתן עם הבחור שנותן לה יציבות הכל יהיה בסדר. מה שרחוק מהעין רחוק גם מהלב. אבל אז אמא שלה התקשרה מלונדון ואמרה שאחותה הצעירה טס נעדרת. וביאטריס מיהרה לעלות על טיסה ללונדון נשאבת לתוך סיפור אימה שהסוף שלו ידועה. טס מתה.
וכך על פני ספר שלם היא מספרת לטס את סיפור מותה. מייסרת את עצמה על שלא הייתה שם. אבל מצליחה, מתוך הכאב העצום, לגייס כוחות-על ולהוכיח שטס לא בחרה למות. היא לא התאבדה. מישהו רצח אותה.
"מותח ומייסר עד הדף האחרון"
טס האהובה שלה, טס האבודה שלה, אחותה הקטנה. נשמה חופשית משוחררת מהכבלים שחנקו את ביאטריס אבל מחוברת באלפי נימים עדינים שלא היו מוכרים לאחותה הגדולה. הם ידעו כבר אובדן אחד במשפחה: אחיהם נפטר מסיסטיק פיברוזיס כשהיה בן שמונה - מוות שילווה את בני המשפחה עד המוות הטרגי הבא.
מדובר בספר המתח הכי לא שגרתי שקראתי בשנים האחרונות. מותח ומייסר עד הדף האחרון. עד המילה האחרונה. גם כשהבנתי את הכיוון ושחשבתי שפתרתי את תעלומת הרצח - המתח לא התפוגג. רוזמנד לאפטון, שזהו ספר הביכורים שלה (לא ייאמן!) הצליחה ליצור ספר מתח כהלכה. גם אם נדמה שלפעמים היא נופלת במלכודת של מליציות יתר או אובר-שמאלצליזם, זה עדיין עובר. עדיין משתלב.
אני חייבת להודות שהספר התחיל איתי לא טוב. שלושה עמודים של שבחים לספר - ציטוטים מביקורות שהופיעו בעיתונים ומגזינים חשובים. כאילו שהעורכים לא מאמינים שנאהב את הספר בלי המחמאות. אבל עכשיו, כשסיימתי, קראתי שוב את המילים האוהדות. ומה אגיד לכם, מסכימה עם כל מילה.