נכון, מאד לא אופנתי להתפעל בימים האלה ממה שקורה בארצות הברית, מולדת הקפיטליזם החזירי ומקום מושבם של הבנקאים תאווי הבצע וחסרי האחריות.
בזמן שהמפולת בוול סטריט גוררת אחריה את העולם כולו למיתון עמוק, אצלנו נושמים לרווחה ומרגיעים את הציבור: פה זה לא אמריקה. אז תסתכלו על מערכת הבחירות שם וכאן ותרשו לי לומר שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד לפני שאנחנו מספידים את האימפריה השוקעת.
תחשבו כמה אתם יודעים על ברק אובמה וג'ון מקיין. ממש יודעים עליהם. מי הם ומה הם. מאיפה באו ואפילו לאן הם הולכים. מה הם חושבים על המלחמה בעירק, איך יפתרו את המשבר הכלכלי, משא ומתן עם אירן כן או לא, והאם יעלו מיסים.
ועוד לא דיברנו על השם המוזר של ברק והעבר המפואר של מקיין והנשים שלצידן. ואם כבר נשים -שרה פיילין המועמדת והחיקוי, שבלעדיה היה הרבה יותר משעמם.
מערכת הבחירות בארצות הברית חיה, בועטת ומייצרת כותרות משני עברי האוקיינוס, אבל כשהיא מגיעה לצד הזה של הגלובוס היא מביאה עימה לא מעט תסכול.
הנה שני מועמדים המוקפים בטובי היועצים, אלופי הספינים והתרגילים שמרשים לעצמם לדבר. ממש לדבר. לעניין. כל יום מחדש. מול קהל, באולפנים, בראיונות לעיתונים ואפילו אחד מול השני בשלושה עימותים מסורתיים. האחרון שבהם הצליח לרתק יותר מחמישים ושישה מיליוני אמריקאים שצפו בשבוע שעבר בעימות המסכם בין מקיין לאובמה. תשעים דקות שהוקדשו לסוגיות הפנים של המדינה. מיסים, ביטוח בריאות, חינוך.
אגב, העימות בין הסגנים פיילין-ביידן גרף רייטינג שיא של שבעים מיליון צופים ונחשב להצגה הטובה בעיר. אף אחד מהמועמדים לא העלה על דעתו לא להופיע לעימות. בדיוק כמו שאף אחד מהמועמדים באמריקה לא מעלה על דעתו לשתוק כל הדרך לקלפי. זה פטנט שעובד רק אצלנו. זה הציל את שרון, החזיר את ברק לזירה, וכמעט הצליח למופז שהתחמק מעימות בבחירות הפנימיות בקדימה.
גם ציפי ליבני לא הגיעה לאולפן במהלך הקמפיין. בישראל רק מתאבד פוליטי יפרוש בפני הציבור את תפיסת עולמו לפני בחירות. היועצים אומנם זיהו בעיה של תדמית קרה אבל את זה אפשר לפתור בקלות בכמה כתבות שטח מלטפות.
מה דעתה של המועמדת המובילה לראשות הממשלה על חינוך? האם היא בקיאה במספרים של משרד הבריאות? ואיך תתמודד עם העוני והפר החברתי שלא לדבר על החמאס והאיום האיראני? למה לבלבל את הציבור האדיש בפרטים קטנים?תראו מה קרה לאנשי הדממה שיצאו לאור.
דיכטר נחשב להבטחה גדולה עד שהתייצב מול המצלמות,ועמי איילון נשאר אדמירל מהולל ופוליטיקאי בינוני .ראש הממשלה המיועדת מנהלת משא ומתן קואליציוני והיא אפילו לא מרגישה צורך לשתף את הציבור בקווים האדומים ובסדר היום שלה. ושר הביטחון? זה שהבליח לראיון קצר ונדיר אחרי שסגר את מה שסגר עם ליבני וקפץ לממשלה. הוא בכלל לא מבין למה משפחת שליט מתעקשת לנהל מאבק ציבורי, ולהפגין לו מתחת לבית.
כן , תרשו לי לקנא בעמיתי העיתונאים באמריקה. הם זוכים לעשות את העבודה שלהם ולא להסתפק בעצמות שזורקים להם היועצים ערב בחירות. הם מתיישבים מול המועמדים ברגע האמת, שואלים שאלות קשות, דורשים תשובות, יורדים לפרטים הקטנים, ולא חוששים לאבד את הצופים כל רגע. נכון, אם יש להם מזל והם נופלים על שרה פיילין ביום טוב הם גם גולשים לבידור, אבל תמיד יש להם עם מי לדבר ולמי לשדר.
הציבור האמריקאי רוצה תשובות בזמן. הוא רוצה לדעת את מי הוא שולח לבית הלבן לנהל לו את חשבון הבנק. הוא חייב לדעת שיש לו על מי לסמוך. כללי המשחק ברורים: כדי שג'ו, ג'ק או גברת סמית' יטריחו את עצמם לקלפי המועמדים שלהם צריכים לעבוד קשה. הם יזיעו, יופיעו ,יתראיינו תחת כל עץ רענן, יתעמתו אחד עם השני בטלוויזיה ואם צריך גם יפגינו הומור עצמי - הכל כדי להבטיח שהמסר שלהם נקלט.
ואצלנו? כבר אמרו לנו קודם. אנחנו לא אמריקה. אצלנו מספיק לשתוק כל הקמפיין. לחייך פה ושם. לא להתחייב לשום דבר בעל משמעות. חס וחלילה לא לחשוף במה הוא באמת מאמין. כמו שאהוד אולמרט היטיב לנסח: לשכת ראש הממשלה היא מקום עבודה, ואת החזון המדיני המהפכני פורשים בראיון פרידה אחרי שברור שאין לו שום משמעות.
היזכרו בבחירות לראשות קדימה שהסתיימו לא מזמן: ציפי חייכה והתחבקה, מופז שלף את הרעיה המסורה, שניהם התחייבו לא לחלק את ירושלים ולא התעמתו אפילו פעם אחת - ושום דבר לא קרה, אדלר ופינקלשטיין טיפלו בתקשורת, הציבור מזמן איבד עניין ועוד מערכת בחירות הסתיימה בלי דו שיח רציני עם הציבור.
כן, מתברר שאנחנו באמת לא אמריקה. כמה חבל.