ככל שנחשפים, שומעים או מכירים את תחומי האחריות של הממשלה על משרדיה, אגפיה וגופיה, אתה פחות מזלזל באמרה "מה שרואים משם". כי אחרי כל הציניות, הבוז ולפעמים אפילו התיעוב, הדברים שרואים משם הם שונים. לא במעט, בהרבה. הרבה מאוד.
לא שהטענה הזו אמורה לגרום לנו האזרחים או העיתונאים להבין לליבם של מקבלי ההחלטות, אדרבה, היא דורשת מהם יותר. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שלפעמים חוטאים אנו בתשומת לב לדברים האמיתיים ועוסקים בזוטות דווקא בגלל שאנו לא רואים את אותם דברים שרואים משם ומכאן.
מי שרואה את התמונה המלאה משם במלואה הוא אדם אחד ויחיד: ראש הממשלה. מי שהאחריות מוטלת בסופו של יום עליו, ורק עליו. מי שאינו יכול להסתובב אחורה ולראות אם יש שם עוד מישהו מאחוריו שיוכל לגלגל עליו את האחריות, ומי שהכל מתנקז לשולחנו.
זו הסיבה שסביבת ראש הממשלה חייבת להיות יעילה, מנוסה, אחראית, מלוכדת, כזו שתאפשר לו לעסוק בדברים החשובים באמת ולא לשמש כגננת לעת מצוא. הם מצידם חייבים להפריע לו במינימום, לעצור את הרוב בפתח של האקווריום, כי די לו והותר במה שחוצה אותו. שלא לדבר על כך שבתוככי האקווריום הם חייבים להתנהל בשקט, בלי צלצולים ובלי רעשים, להלך על קצות האצבעות ולא אחד על השני.
זו גם הסיבה שבזמנו, לבני שהיתה שרת חוץ ומ"מ ראש הממשלה לשעבר לא הסכימה להיכנס לממשלת נתניהו בלי רוטציה. היא טענה ובמידה רבה של צדק מבחינתה, כי היא שכבר היתה שם וכבר ישבה בכל הדיונים, והיתה שותפה להחלטות, יודעת שאם אתה לא יושב בלשכת ראש הממשלה היכולת שלך להשפיע היא מוגבלת. מוגבלת מאוד.
ההשפעה של בכיר מתגמדת לעומת השפעת רה"מ
מבחינת השפעה, המרחק בין ראש ממשלה לממלא מקומו הוא כמרחק הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי. יש את ראש הממשלה ולאחריו, בחלק נכבד מאוד מהמקרים ההצבעה של השר לאיכות הסביבה והביטחון היא זהה, וגם במקרים של שרי ביטחון ושרי חוץ ההשפעה היא מוגבלת.
השבוע נערך אחד התרגילים הגדולים של המדינה בפיקוד העורף. שר הביטחון נעדר מהתרגיל, הוא נסע לארה"ב. מי שהחליף אותו היה שר הביטחון לשעבר בנימין בן אליעזר, שהגיע ביום רביעי לישיבת הקבינט בפיקוד העורף ברמלה כשר ביטחון, כמעט ולא הוציא הגה מהפה, ובאמצע עזב את הישיבה לכיוון שדה התעופה הסמוך משם המריא לאירופה. מי שהפך להיות שר בטחון הוא דן מרידור. לא ממש רציני.
מי שניהל את אותו דיון ביד רמה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהאחריות כמובן מונחת על כתפו. אבל היו שם באותו חדר לא מעט שרים שעוסקים בביטחון (היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד - נעדר), ותחומי האחריות מטושטשים משהו.
לא רק תחומי האחריות מטושטשים. יש כאלו שטוענים שגם ראייתם מטושטשת, כמו שר האוצר יובל שטייניץ, שרואה בעצמו אוטוריטה ביטחונית, שהודיע שהגיע בלי משקפיים כי אפילו בתרגיל אין לו כסף. אך היות וחשש שיגישו לו טבלאות עם מספרים, העדיף לא להביא משקפיים, כדי שיהיה לו תירוץ לא להביט במסמך.
מי שישב נזוף וזעוף משהו היה הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון. הוא זה שטבע את הסיסמה כי 'הטילים יחלידו' והתרגיל השבוע מדמה בדיוק את ההיפך, את העובדה שהטילים לא מחלידים והם נוחתים במרכזי הערים בדיוק כמו שאירע במלחמת לבנון השניה ובמבצע עופרת יצוקה.
עשייה בצילו של האבא
ראש הממשלה שהאחריות נופלת על כתפיו מתנהל בזהירות ובאחריות ומבהיר שהאחריות היא כזו גם לעוד חמש ועשר שנים בלי קשר למי שיהיה שם בשלטון. וגם לא שוכח להזכיר לנוכחים כי ההדלפות מדיון מסווג זה אסורים בהחלט. הרמטכ"ל מצידו שזוכה להערכה מקיר לקיר, בעיקר על עבודה יעילה שטומנת בחובה אפס יהירות , התמדה וחריצות, מזכיר לנוכחים כי אין לסמוך על נדבנים לרגע שיבנו בעבור תושבים עיר אוהלים ואין להתנהל בשיטת הסמוך הישראלית אלא לתרגל ללא הרף. נתניהו מסכים.
בסביבת יו"ר קדימה, יש גם מי שסבורים שנתניהו מבחינתו מבין ומפנים שמבחינה מדינית הוא חייב להתקדם. אבל חייב. הוא גם היה רוצה. הבעיה זה המעצורים, ראשית בסיעתו בדמות המורדים החדשים והחסם השני זהו בני משפחתו בעיקר אביו. 'כשלבני תהיה שותפה אמיתית, נתניהו יוכל לומר לאביו כי אין לו ברירה המצב הפוליטי מחייב וזה כבר לא ממשלה רק בראשותו אלא שותפות עם קדימה'.
במילים אחרות, טוענים שם, כי לנתניהו אין בעיה לראות את עצמו בראי ולקבל דרכו החלטות קשות, הבעיה שדמות אביו ניצבת לנגד עיניו. לבני תצליח לטשטש את אותה דמות. זו התאוריה הרווחת שם, שרק ימים יגידו אם היא משאלת לב של מישהו או ניתוח פוליטי נכון.