אני לא יודע אם אוכל להגדיר את עצמי "חבר של אריק איינשטיין". היה בינינו קשר מסוים מאוד ומיוחד שנמשך על פני יותר משני עשורים. זה היה בעיקר קשר טלפוני ושיחות אינסופיות כמה פעמים ביום, בלילות ובבקרים. אני יודע למה זה היה חשוב לי, אבל אף פעם לא ביררתי למה זה היה חשוב לו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אני רק חושב מה יאמץ ממנו כל הציבור האבל על לכתו. האם נאמץ מאריק איינשטיין את ההבנה שהרוע שהשתלט על השיח שלנו בינינו הוא משהו רע ומשחית? שהרדיפה אחרי זוהר וכסף וכוח היא משהו רע ומשחית? האם ניקח ממנו את ההבנה שגעגוע לארץ ישראל הישנה זה משהו שכל אחד מאיתנו יכול להכיל על עצמו ביום-יום? האם נלמד ממנו להיות קצת יותר צנועים? יותר חבריים? אני מקווה שכן, אני ממש לא בטוח. אבל מבחינתי זה הלקח.
לי הוא יחסר, ולא רק לי. הוא בוודאי יחסר לסימה, לילדים ולחברים המאוד קרובים, שאני לא הייתי ביניהם: מוני מושונוב, שלום חנוך, צבי שיסל... במעגל המעט יותר מרוחק היינו לא מעטים שנהנו ממנו.
אני חושב לעצמי מה גרם לכל כך הרבה ישראלים שלא הכירו אותו להרגיש את אריק אינשטיין עכשיו עד כדי כך? זה אולי געגוע למה שהיינו רוצים להיות. האחרים, הנקיים. מעולם לא נתקלתי אצל אריק אינשטיין אפילו בגרם אחד של זדון. האם גם אנחנו כאלה ביום-יום?
אתמול בערב עוד ראיתי משחק כדורגל של הקבוצה האנגלית ארסנל. אריק אהב אותה, ובעיקר אהב את המאמן שלה. פעם הוא התפעל מהעובדה שלמאמן הזה יש כמה תארים אקדמיים ושהוא דובר חמש או שש שפות. אתמול קיוויתי נורא שאריק יזכה ולו לדעת שארסנל אכן ניצחה, כפי שכל כך קיווה. אבל הטלפון לא צילצל, בניגוד למקובל. וזה נשאר כך.
אני קצת אנוכי בהתייחסות שלי למותו של אריק אינשטיין. אני לא יודע להסביר את גדולתו כשחקן, כמוזיקאי, כיוצר, אבל אני יודע להגיד שבשעה שאני כותב את הדברים האלו, הייתה אמורה כבר להגיע שיחה אחת מאריק. אולי אפילו שתיים או שלוש. אבל זה פחות או יותר נגמר.
לאריק ולי היה חבר משותף, חבר טוב, בשם נדיב אבידן שהלך לעולמו. אחרי שנדיב נפטר, אריק אמר לי בשיחה: "היה כל כך טוב כשנדיב היה שם, למה צריך לשנות את זה?". אז היום אני אומר שהיה טוב עם אריק - ולמה צריך היה לשנות את זה?