רצועת עזה, המתפקדת מזה שש שנים כמדינה עצמאית, הפכה לבעיה הביטחונית הכי גדולה של מדינת ישראל. בפועל אין לממשלה שום יכולת לדעת מה מתרחש שם, מי מביא נשק, כמה והיכן. איכשהו שכנענו את עצמנו ש"פה קסאם ושם גראד" זה סביר, מתקבל על הדעת. זה לא. זו אינה שגרה נסבלת עבור תושבי הדרום, ולא מצב שמדינה ריבונית צריכה להשלים איתו.
והנה, בפעם השנייה מאז עצמאות עזה, נשברת השגרה. הערבים הפכו את החיכוך השגרתי למלחמה של ממש, באופן שלא מותירה מקום להבלגה. אני משאיר לצבא המצוין שלנו את ההחלטות הטקטיות, אבל ברמה האסטרטגית, לאומית, מדינית יש רק מסקנה אחת: אנחנו משלמים היום את מחיר איוולת ההתנתקות. אין מנוס מלבטלה.
להעמיד את היישובים החרבים על מכונם זו משימה לא פשוטה, אבל דבר אחד צריך להתבצע באופן מיידי: כניסת צה"ל לרצועה על מנת להישאר. כמו ביו"ש, גם יישובי עזה שכנו היכן ששכנו לא במקרה. מיקומם האסטרטגי אפשר לצבא בעת הצורך לחלק את רצועת עזה למספר גושים, שהמעבר ביניהם חייב ביקורת. בדרך זו נמנע מעבר של אמצעי לחימה לצפון הרצועה, והיכולת המבצעית של הערבים הייתה מוגבלת מאוד.
השליטה של הצבא בציר פילדלפי, גם אם אותגרה כל הזמן בפיגועים ומנהרות, אפשרה להגן על ישראל מפני הרקטות ארוכות הטווח שמשוגרות עלינו היום, והכנסתם וייצורם של כלי נשק פשוטים יותר, כמו הקסאמים, הייתה אז יקרה ומורכבת פי כמה ביחס להיום.
או שתכירו בטעותכם או שתשתקו
בפעם השנייה מאז ההתנתקות, אנחנו חוזרים לקלישאות השקריות על צינורות מעופפים, ולהבטחה להיכנס בחזרה לעזה עם הקסאם הראשון. כל מגלגלי העיניים, ששמעו וזלזלו באזהרות המחנה הכתום מפני רקטות על אשקלון ואשדוד, אם יש להם כבוד עצמי, היו צריכים כבר במבצע עופרת יצוקה לנטוש איש איש את עמדתו הציבורית, ולהתבייש עד יומם האחרון בעקבות חיי האדם שקופחו בגלל פזיזותם הפובליציסטית. היום שוב עת פקודה: או שתכירו בטעותכם, או שתשתקו.
העומדים בראש מחנה המתנגדים להתנתקות, עומדים היום בראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו, אלי ישי, אביגדור ליברמן. מפיכם יצאו האזהרות ונבואות הזעם, שבפעם השנייה מתגלות כנכונות. עכשיו זה הזמן לעמוד מאחורי מילותיכם, להיכנס לעזה, שלא על מנת לצאת.