לאחר נאום אובמה, ארה"ב הופתעה, העולם כולו הופתע ואיתו גם אנחנו כאן בישראל. מעבר לשאלה של ההתנהלות האישית של אובמה - של הזיגזג, של שינוי הכיוון, מה שאנחנו רואים בימים האחרונים מבטא משבר הרבה יותר עמוק באמריקה. משבר הנובע מחוסר היכולת שלה להחליט איזו מן מדינה היא רוצה ויכולה להיות במאה ה-21.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
האם ארצות הברית היא עדיין המעצמה שנכנסת בכל הכוח עם עוצמה צבאית והתעשייתית האדירה שלה לסכסוכים פוליטיים צבאיים במדינות אחרות? האם השנה היא עדיין 1941, או אפילו 1917? או האם זו מדינה שהולכת ומתכנסת, מדינה שסובלת מפוסט טראומה קולקטיבית אחרי הקטסטרופה של עירק אשר הותירה שם חותם שלא יימחה?
האם זו מדינה שהיום מוכנה לומר "רגע, גם אם אנחנו תוקפים, אנחנו מתנהלים אחרת, אנחנו חושבים אחרת, אנחנו דנים אחרת, הדברים יהיו פתוחים, הדברים יידונו על ידי הנציגים של העם, ולא על ידי הנשיא ואנשי צוותו".
הדיכוטומיה שאנו רואים בין הרטוריקה המאוד מרשימה של קרי, לבין הרטוריקה השקולה המדודה וההססנית יותר באופן עמוק ואותנטי של אובמה, מבטאת את שני הקצוות של הספקטרום שעליו אמריקה נעה היום.
"ארה"ב היא כבר לא מעצמה כל יכולה"
מצד אחד הרצון להיות המעצמה הזו שפועלת הומאניטארית כמו ששום מעצמה לפניה לא פעלה. מצד שני ההכרה במגבלות הכוח, והחשש העצום מלחזור על טעויות העבר. אובמה רוצה באופן אישי להיות עקבי עם הביקורת שלו בעשור האחרון על ממשלים רפובליקניים.
עם כן, שני הצדדים הללו סותרים אחד את השני מצד אחד, ומצד שני מבטאים באופן מאוד עמוק את הרגע הזה שבו ארצות הברית נמצאת בהיסטוריה שלה, שבו מצד אחד היא כבר לא בתוך המאה העשרים, היא כבר לא המעצמה הכול יכולה, והעולם שהיא פועלת בו הוא עולם אחר.
אובמה אמר בנאום ההשבעה הראשון שלו "העולם השתנה, ואנחנו צריכים להשתנות איתו". אנו בדיוק ברגע הזה, שבו ארה"ב מחפשת את דרכה בעולם של המאה ה-21.