ח"כ אילן גילאון מקלקל את הסיסמא הכי שגורה לאחרונה בדבר "120 המושחתים". אם אפשר היה לשכפל חבר כנסת אחד ל-120 – הייתי משכפלת אותו. למעלה מ-35 שנים הוא מפיץ משנה סוציאל-דמוקרטית, שנים רבות לפני שהמשנה הזאת נהפכה לפופולארית במאהלים של מחאת הקיץ – מרוטשילד, דרך שכונת התקווה ועד לקריית שמונה ובאר שבע.
מנהיג שביתת הנכים הגדולה, האבא של הילדים החוסים במוסדות הנוער, הפה של הילדים הנכים והאוטיסטים במדינת ישראל - צריך להיות המנהיג האולטימטיבי של מרצ. הוא היחיד במפלגה הזאת שמעולם לא קידם נושאי חוץ על פני נושאי פנים, לא ראה את המדיני לפני החברתי, לא עשה הבחנה בין עובדי הקבלן לעובדים הזרים, בין המעמד הנמוך למעמד הבינוני. אולי בגלל שהוא אשדודי, אולי בגלל שהוא נכה (וכנראה הנכה היחיד במדינת ישראל שאין לו תו נכה על זגוגית המכונית), בגלל מה שהוא.
אין לו להקה של עיתונאים שעודדו אותו במשך השנים וכתבו את שבחיו. אין לו פרשנים פוליטיים בכירים שתיעדו את החקיקה החברתית הענפה שלו. אילן גילאון תמיד היה חלש ביחסי ציבור במובן של פרסומים בתקשורת. יחסי ציבור מצוינים במובן הפשוט של המונח תמיד היו לו: משרדו בכנסת נהפך ללשכה סוציאלית לכל דבר, לשכה המטפלת בפניות הציבור.
אני יכולה לספר מניסיוני האישי: לפני שנתיים פנתה אל ח"כ גילאון קבוצת הורים לילדים אוטיסטים. חרדים, דתיים, מתנחלים, חילונים, מסורתיים, אשכנזים, ספרדים, עולים מרוסיה ומאתיופיה. הם גילו לתדהמתם כי ילדיהם הועברו להוסטל ממרכז הארץ לקיבוץ עין-שמר. מרחק נסיעה רב מבתיהם. בית הספר שהיה אמור לשמש את הילדים לא נפתח, שנת הלימודים החלה, והילדים נותרו ללא בית ספר.
סכסוך בין הרשות המקומית למשרד החינוך מנע מקבוצת הילדים הללו שירותי חינוך שכל ילד במדינת ישראל מחויב לקבלם. העובדה שמדובר בילדים אוטיסטים שזקוקים להשגחה צמודה לכל אורך היום והלילה הפכה את המחדל הזה לסיפור בלהות. יש להניח שפוליטיקאי מן השורה היה סופק את כפיו ומביע דברי נחמה (וזה מה ששמענו מח"כים ושרים שפנינו אליהם), ושולח במקרה הטוב מכתב לשר הממונה, לא יותר. הרי לא מדובר בציבור חברי מרכז, מתפקדים או חברי וועידה.
אילן התגייס כל כולו לפרויקט. בזכותו הוקם תוך שנה בית ספר חדש לאוטיסטים בגבעת עדה, בניגוד לכל הסיכויים. הוא הגיע לכל הפגישות עם ההורים, אנשי משרד החינוך, הרשות המקומית, חיזר אחר שר החינוך ומנכ"ל משרדו, ראש הרשות המקומית, מנהלת מחוז הצפון של משרד החינוך ואפילו המפקחת על בית הספר. כל מי שרק היה יכול להרים את הפרוייקט. בזכותו הוקם בית ספר חדש בישראל, לאחר שנה איומה של סבל שעברה על הילדים והוריהם. כמה פוליטיקאים כאלה אתם מכירים?
זה לא קשור לכיבוש, לא קשור לאיום האירני, לא קשור לתקשורת. זה קשור רק בדבר אחד: להיות בן אדם. כך קורה בנושאים אחרים שאילן גילאון טיפל בהם: הוא קודם כל נמצא שם, רואה את האנשים, מקשיב להם, ואחר כך אומר תנו לי לעזור, או בשפתו "תנו לי להיות שליח הפיצה שלכם". אני לא מכירה הרבה פוליטיקאים שנותנים לאזרחים מהרחוב את מספר הטלפון האישי שלהם. לא מכירה הרבה פוליטיקאים, אם בכלל, שמסרבים בתוקף למדיניות ההפרד ומשול שקיימת במשך שנים בין נושאים בטחוניים לנושאים חברתיים, בין נושאים מדיניים לנושאים כלכליים.
לא מכירה פוליטיקאים שיש להם גם מישנה פוליטית סדורה שמדברת על זכויות הפרט והאזרח וגם דואגים לממש את המשנה הזאת יום יום, שעה שעה.לא הגיע הזמן שמרצ תבחר מישהו שמחובר לציבור, על כל 12 השבטים שלו, כדי שיעמוד בראשה? מישהו שיש לו קבלות על היותו עובד ציבור במובן הכי נעלה של המילה? מישהו שאינו שבוי בסיסמאות המשסעות אותנו כל כך הרבה שנים, מישהו שהוא פשוט אוהב-אדם?אני חושבת שכן. אני מאמינה שהגיע הזמן. זה מגיע לנו. סוף סוף.