לרגע נדמה היה שהאיחוד המובטח של "החמישייה הקאמרית" כבר קרה ביום שלישי. לצד שולחן קטן, באמצע כיכר רבין, ישבה חבורה משונה שהורכבה מילד, שתי סבתות וצעירה אחת - שמישהו שם בפיה טקסטים מופרכים לגמרי וכמעט סאטיריים.
"ביבי, אתה מסתכל על אישה עייפה, אבל יותר מכל - אתה מסתכל על אישה נחושה וזועמת. אני לעולם לא אישיר אליך, ראש הממשלה, מבט", אמרה בנחישות דפני ליף. אם זאת באמת היא ולא קרן מור, ואם היא באמת עומדת מאחורי אוסף הטקסטים ההזוי שיצא מפיה השבוע - אזי נקלעה הנהגת המחאה לסחרור מסוכן.
הם לא מוכנים לנהל משא-ומתן עם ראש ממשלה שאותו מאשימה ליף בחוסר כבוד, בעודה מכונה אותו - בפמיליאריות - "ביבי". היא דורשת את ה-100 מיליארד שלה כאן ועכשיו, והציבה גם אולטימטום: "אני רוצה שתדע, ראש הממשלה, שזוהי הפנייה הישירה האחרונה שלי אליך. הזמן שלך הולך ואוזל", היא איימה.
הדברים שכדאי למנהיגה לדעת
ההפגנה המתוכננת למחרתיים התארגנה בתנאים של חוסר תום לב קיצוני. היא נהגתה עוד לפני שפרופ' טרכטנברג הגיש את מסקנותיו והייתה מתרחשת גם לו הוא היה מחליט להעניק שכר בגובה 13 אלף שקלים לכל עובד.
העצרת תתקיים כי ליף, כפי שהעידה בעצמה, היא "נחושה וזועמת" - אבל בעיקר קצת מאוהבת בפוזת המנהיגה. אבל בשביל להיות כזו, כדאי להצטייד גם במעט ידע שבולט בחסרונו לגברת ליף.
בריאיונות שהעניקה בקיץ התברר, בין היתר, שאין לה מושג קלוש מי מנהיג את מפלגת העבודה ומה הקשר בין גובה המס לבין רמת השירותים שמקבל האזרח מהמדינה.
המחאה החברתית רצינית מכדי להמשיך ולהפקיד אותה בידיים כל כך לא רציניות. ממש כמו "החמישייה הקאמרית", העיקרון היחיד של מארגני העצרת בשבת הוא: "האם עם ישראל לא סבל מספיק?".