ערב יום הכיפורים, הוא זמן לחשבון נפש. זהו זמן שבו עם ישראל כולו מביט לתוך עצמו - מפשפש במעשיו, בוחן את שטעון תיקון ושואף להפוך לנעלה יותר, מרומם יותר, ומחובר יותר לעצמו ולאלוקיו. במהלך חודש אלול שחלף, הסתובבנו בארץ לאורכה ולרוחבה, בעצרות סליחות ובמעמדי התעוררות. יהודים מכל הגוונים השתתפו בהם - ראיתי את עם ישראל בגדולתו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לנגד עיניי עלה שוב ושוב הפסוק "מי כעמך ישראל". עם ישראל שפגשתי רחוק מאוד מהסטיגמות ומהמראה החיצוני שעליו אנחנו עשויים לשמוע בימות השנה. רבבות עמך בית ישראל הגיעו מיוזמתם לעצרות חיזוק, לכנסי סליחות, לשיחות תשובה. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'. ראיתי איך הם קיבלו על עצמם להיות טובים יותר בשנה הקרובה, לאהוב ולראות טוב איש ברעהו, ולהתקרב לאבינו שבשמיים. לא נותר לנו אלא לבקש מהקדוש ברוך הוא - השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך ישראל. עם שכל כך אוהב אותך, שכל כך רוצה להתקרב. ברך אותם בשנה טובה יותר. תן להם פרנסה טובה, הרעף עליהם מרוב טובך. אני תקווה שתפילותינו יענו ברצון, בתוך תפילותיו של עם ישראל כולו.
הימים הללו משקפים את מסירות נפשו של עם ישראל - עם שמוכן להשליך הצידה את נוחות החומרית והגשמית - ולהתמקד ברוח הגדולה המפעמת בו. אם ניקח למשל את החייל נתן אלבז הידוע, ילד שעלה בעליית הנוער ממרוקו, הגיע לארץ ישראל כדי להגן על עם ישראל והיה חייל בודד. ביום ח' באדר א' תשי"ד, הוא הקריב את חייו למען חבריו. כשהאויבים זרקו רימון הוא תפס אותו בידיו, השתטח עליו, מסר את נפשו והציל את חיי חבריו. זו גדלות נפש בלתי נתפסת - להקריב את החיים למען חייהם של אחרים.
"40 שנה למלחמת יום הכיפורים בה אחינו מסרו את נפשם למען העם והמולדת"
מעשה גבורה דומה זכינו לראות גם בדורנו אנו. רס"ן רועי קליין הפך בעל כורחו לאחד הסמלים של מלחמת לבנון השנייה. בתאריך א' באב תשס"ו נתקלה פלוגה ג' של גדוד 51 בעשרות רבות של מחבלים במרחב בִּנת ג'בל בניסיון להציל את המ"מ שהיה פצוע קשה. כשנזרק רימון מעבר לחומה, וסיכן את חייהם של קבוצת החיילים, רס"ן קליין נשכב על הרימון והגן בגופו על חייליו. כשחיבק את הרימון, שניות ספורות לפני שעלה למרומים בקדושה ובטהרה, הוא לא דיבר על גבורתו או על מסירות נפשו, אלא צעק בקול גדול שזעזע את חבריו לפלוגה, שעמדו בסמוך אליו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הסיפור הזה יכול להעניק לכל אחד מאיתנו גאווה גדולה על השתייכותו לעם היהודי שיכול להוציא מקרבו אנשים מהסוג הזה. וביום הכיפורים הזה, נציין 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. זו מלחמה שבמהלכה מסרו כל כך הרבה מאחינו את נפשם ואת חייהם, למען העם והארץ.
מדי שנה ביום הכיפורים, אנחנו עומדים מקרוב על מסירות נפש דומה של הכהן הגדול. אחד מקטעי התפילה בתפילות יום הכיפורים הוא 'מראה כהן' - כולו הלל למראהו של הכהן הגדול בעת שהוא יוצא מבית קדשי הקדשים בשלום, בלי פגע. כל עבודת יום הכיפורים והצלחתו תלויה ועומדת במסירות נפשו של הכהן הגדול שנכנס למקום הנורא, הכהן הגדול שצריך להזכיר את השם המפורש ברעד וחלחלה ומתוך טהרה גמורה, שם את נפשו בכפו והולך לעבודת היום.
"גם הכהנים הגדולים - מסרו את נפשם למען כלל ישראל"
התלמוד במסכת יומא (דף ט.) מעיד: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה', 'יראת ה' תוסיף ימים' - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים; ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלוש מאות כהנים. צא מהן ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו".
כל אחד מהכהנים הגדולים, מסר את נפשו למען כלל ישראל. כמו כולם, הוא ראה את רשימת הנפטרים הארוכה של אלו שקדמו לו בתפקיד, אך למרות הכל הסכים לקחת על עצמו את התפקיד, מתוך אמונה שזהו הדבר הנכון לעם ישראל. בשעה בה כיפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל, הוא ידע שזוהי השנה האחרונה שלו. אך אף על פי כן הוא הלך על המשימה, מבלי הבט על העובדה שהיא תעלה לו בחייו.
בעמדנו בפתח השנה החדשה, אני רוצה לברך את עם ישראל באהבה, שנזכה בשנה הקרובה לחיות באהבה ובשלום, ונזכה לשפע גדול בכל התחומים, עד שיבלו שפתותינו מלומר די, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות אמן כן יהי רצון.