ישראל 2068. הוכרז מצב חירום עולמי - משבר מים חובק עולם. תאגידי המים הבינלאומיים שולטים בחיי האזרחים. סין הפכה להיות מעצמת העל החשובה, מנהיגיה כרתו ברית עם השכנות האסייתיות ועם מדינות ערב. ארה"ב נחלשה ואיתה מדינות מערב אירופה.
ובישראל - הסכם שלום נחתם בין ישראל והפלסטינים והוקמה מדינת פלסטין - בירתה ירושלים המזרחית ושטחה הגדה המערבית ורצועת עזה. 15 שנה לאחר הקמתה הכריזה מדינת פלסטין מלחמה על ירושלים וכבשה אותה. אח"כ היא כבשה ערים נוספות, החשובה בהן - טבריה ומה שנישאר מהכינרת. לא נותרו מקורות מים בישראל. לא נותרו מים בישראל.
נשמע מדע בדיוני? אז זהו, שלא. אתמול נכנסה לתוקף הוראת שעה האוסרת השקיית גינות ציבוריות ופרטיות. גם בספר של אסף גברון זה התחיל כך.
60 שנה אח"כ ומיה, גיבורת הספר, בודקת כמה מים נשארו לה במיכל שעל הגג. היא מתקרבת לסוף. היא תתייבש. המבול הבא צפוי בעוד שלושה חודשים והיא לא תחזיק מעמד עד אז.
הבעל של מיה, אידו, המציא מסנן מים משוכלל שיכול לשנות את המצב הקיים אבל הוא נעלם באופן מסתורי אחרי שיחת טלפון עלומה. מיה נשארת לבד, בלי מים ובלי כסף. כשהיא מגלה שהיא בהיריון היא נאלצת להסכים לעסקה מפוקפקת של דגי, חבר של אידו ומקבלת צ'יפ של אדם מת. הצ'יפ הזה מאפשר לה גישה לחשבון של האיש המת. חשבון של מזומנים וחשבון של מים.
לאן נעלם אידו? מה קרה בדירה של האיש המת? מה המניעים האמיתיים של דגי? אסף גברון פורם לנו באיטיות את התעלומה. לספר הזה יש קצב אחר - אולי המחסור במים גורם לו לנסות לשמור על האנרגיה...
בניסיונות לפענח את הז'אנר של הספר אני מוצאת את עצמי בקטגוריית "הלא בדיוק" - זה לא בדיוק מדע בדיוני, לא בדיוק ספר מתח, לא בדיוק רומן פמיניסטי בועט. אבל זה כן ספר שקשה לעזוב אותו.
בעיקר בגלל מיה, הגיבורה המופלאה הזאת שמנסה לשרוד בלי לשגע אותנו הקוראים בתהפוכות נפשה. היא רומנטית ופרקטית ונוסטלגית ואמיתית והכול במידה. כשהסתיים הספר נפרדתי ממנה בעצב.
לא בטוח שאני עושה חסד עם הספר כשאני מתארת אותו כסוג של נבואה אפוקליפטית, אז תעזבו אתכם מקטסטרופות עתידיות, תקראו אותו כדי להתאהב בגיבורה מסוג אחר, וגם בגלל שהמים שתשתו אחריו יהיו הרבה יותר מתוקים.