הזיכרון שלי ממלחמת יום הכיפורים עדיין חרוט בי כאילו זה קרה אתמול בלילה. הייתי אז כתב צעיר ברדיו, בן 23 או 24, והצטרפתי לחיילי גולני בקרב על החרמון.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של רוני דניאל
זה היה בלילה שבין ה-21 ל-22 לחודש, והפסקת האש הייתה צריכה להיכנס לתוקפה ב-22. אני זוכר שדיברתי עם מפקד חטיבת גולני, אמיר דרורי, והוא אמר לי לפני הטיפוס על החרמון שהוא לא מרוצה - לא מהתוכנית ולא ממידת ההכנה של החיילים. "אבל אין ברירה", הוא אמר, "מהר מהר צריך לכבוש את החרמון".
נכנסנו ללילה ארוך וקשה מאוד, גם מבחינה פיזית וגם נפשית. היו הרבה נפגעים, גם מפקדים נפגעו, ובכל זאת הטיפוס על ההר נמשך. באור היום, פחות או יותר באור הראשון, שכבנו במרחק של 200 או 300 מטרים ממוצב החרמון כשמסביבנו הייתה המון ארטילריה שצה"ל בעצמו ירה על המוצב.
"רצתי אל תוך מוצב החרמון וראיתי מחזות קשים - חיילים שנהרגו ושכבו בחצר"
באיזשהו שלב פתאום ראיתי חיילים סורים בורחים מהמוצב ורצים מזרחה, יורדים במדרון התלול לשטח סוריה. זה היה הרגע שבו הבנתי שכל הלילה הארוך הזה מסתיים במידה של הצלחה. עם מחיר כבד ונורא, אבל לפחות המשימה אליה נדרשו הכוחות, בוצעה.
אני הייתי בין אלה שרצו את המטרים האחרונים פנימה לתוך מוצב החרמון. היו שם מחזות קשים של חיילים שלנו שנהרגו. הם שכבו שם בחצר. ואז פתאום מישהו, עד היום אני לא יודע בדיוק מי, הרים את דגל גולני על גג מוצב החרמון.
השמש עלתה, וזה היה כאילו סוף המלחמה. זה היה רגע שאני לא אשכח אותו - כאילו משמח, אבל ברגעים האלה עדיין קשה, כי ידעתי מה עבר עלינו במהלך הלילה, וכמה אנשים נפגעו. זה היה קרב קשה, קרב של לוחמים, של מפקדים זוטרים שתפסו פיקוד והמשיכו הלאה בקשיחות ועקשנות, שהלוואי שתעמוד לנו גם בהתמודדויות נוספות אם יבואו.
בימוי: יונתן סננס צילום: חגי הקר