לילה לבן בפריפריה נשמע כמו יוזמה מבורכת. עד שנוברים ברשימת המופיעים. אם בתל אביב ראיתם את יהודית רביץ, מתי כספי ואת כנסיית השכל בשלושה מוקדים שונים, בטבריה תצטרכו "להסתפק" בהראל סקעת, בבאר שבע באפרת גוש ובגבע אלון ולאשדוד אף אמן לא יטרח בכלל להגיע.
יחסי המרכז - פריפריה נבנו כיחסים בעיתיים מאז ימי העלייה הראשונה בשנות ה-50'. השאיפה הגורפת למגורים במרכז הארץ נתפסו כיוקרתית לעומת הדרום הבתולי והלא מיושב. דוגמת הלילה הלבן הפריפריאלי ממחישה היטב כיצד הפריפריה ממשיכה להתנהל כנחותה בתוך מערכת היחסים הזו. המרכז ממשיך להגדיר את עצמו עם אף מורם על דרך הבידול והשלילה ואילו הפריפריה על דרך החיקוי.
אך ביחסי הכוחות הללו קיימת נקודת עיוורון משמעותית. הפריפריה עדיין לא השכילה להבין כמה כוח קיים בשוליים. כוח ה"אנדרדוג" שנעמד על שתי רגליו האחוריות ונמנע מקבלת היותו בתחתית שרשרת המזון. באותה המידה אל לה לשכוח שהמרכז, על מנת להתבונן בעצמו ככזה, זקוק לה כחלק ממרחב שבקונטקסט שלו הוא יכול להגדיר את עצמו. הרי אין מרכז בלי פריפריה.
במקום אמנים שצמחו בפריפריה גוררים אמנים מהמרכז עד באר שבע
כך במקום לייבא את הלילה הלבן התל אביבי לאשדוד, באר שבע, נתניה וטבריה, יש לייצר משהו חדש, שונה ומרענן. במקום לגרור את אפרת גוש וגבע אלון עד לבירת הנגב, צריכים היו לייצר אלטרנטיבה מקומית ולהזמין אמנם שצמחו מהפריפריה.
אבל תושבי הפריפריה ממשיכים להסתכל על עצמם כעל מיעוט סוציולוגי נחות ולא טורחים לבדל את עצמם מהמרכז. כך אגב עושות לא מעט קבוצות מיעוט. גם הנשים נהגו לאמץ את המודל הגברי כנורמטיבי והמזרחים נשאו עיניהם לשיח האשכנזי.
נדמה שעד שגאוות היחידה לא תגבור על האגו הפצוע של תושבי הפריפריה מעגל הקסמים ימשיך להסתובב על צירו. לא רק דור העלייה, אלא גם בני הנוער של 2030 עדיין ישאפו להגיע למטרופולין הדחוס, הלחוץ והיקר ולא רק לטובת חגיגות הלילה הלבן.