האירועים שהתקיימו בשולי עצרת האו"ם מלמדים על עיקרון מעניין בהנהגה הישראלית והאמריקנית. בפגישות שקיים נתניהו בארצות הברית בעיקר עם הנשיא אובמה, ובמהלכים השונים שביצעו האישים הללו, מתברר שיש חילופי מושגים כשמדברים על אירן והפלסטינים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בכל הקשור למשא ומתן עם הפלסטינים - האמריקנים אומרים לישראלים כי הם חותרים רק להסדר קבע. "לא רוצים הסדר ביניים כמו שהפלסטינים רוצים", הם אומרים. אך בניגוד לעמדה זו, נתניהו מצדו דווקא פתוח להסדר ביניים.
אך כשזה נוגע לאירן, העמדות מתהפכות. הפעם זה נתניהו שאומר לאמריקנים ש"עם האירנים חייבים להגיע להסדר מלא שיכלול פירוק מלא של תכנית הגרעין ולא להסדר חלקי". את אותו היפוך ניתן למצוא בנושא הקווים האדומים או התנאים המקדימים שיש להציב בפני הרפובליקה האסלאמית. זאת בעוד שבנושא השיחות עם הפלסטינים, נתניהו הבהיר כי הוא לא מוכן לשום תנאים מקדימים.
יתרה מכך, הוא לא מוכן לכל מיני תכניות שיקבעו מראש את תוצאות המשא ומתן. לא לתכנית קלינטון, לא ליוזמת ז'נבה, לא להצעת אולמרט ולא לכאלו שהפלסטינים העבירו בהן נכללת חזרה לקווי 67'. נתניהו מגיע לשולחן הדיונים בראש פתוח.
אלא שאת גישת הראש הפתוח רצה לשמר הנשיא אובמה, בנושא האירני. הוא רצה לשמוע מה יש לאירנים להציע ואז לנהל משא ומתן. פה שוב התהפכו התפקידים. נתניהו הבהיר בניגוד לגישתו מול הפלסטינים כי חייבים להכתיב מראש את תוצאת המשא ומתן. הוא הציב ארבעה תנאים קשיחים: הפסקת כל העשרה של אורניום, הוצאת האורניום המועשר, פירוק המתקן בפורדו והפסקת הפעילות בכור הפלוטוגני באראק.
היפוך התפקידים מראה שבדיפלומטיה הכל תלוי באינטרסים של המדינות הפועלות בזירה. הוא משרת אותן על פי מה שהן רוצות בסופו של דבר להשיג. מה שיפה הוא שבשני המקרים שלפנינו, שני האישים ערים לכך שיש חילופי תפקידים ולפחות בשלב הזה בקריירה שלהם, הם מקשיבים זה לזה. הם לא בהכרח משתכנעים, אבל מקשיבים.