בערב יציאת מצרים, שבוע אחרי המנוסה הלילית, עמד העם מול תהום של החלטה. מאחוריהם פרעה וצבאו הדוהר, לפניהם ים סוף, ובאמצע - כאוס, בלבול ותחושת אובדן דרך. זה היה רגע מפחיד שנראה מצב אבוד לגמרי.

מהתקווה הגדולה של יציאה לחירות הגיעו לתחתית של סכנה קיומית. גם ברגע הזה, לא הייתה שם תמימות דעים: היו שאמרו נילחם במצרים, היו שקראו לחזור לעבדות, והיו שהציעו להיכנע. אך מתוך הרגע הבלתי אפשרי הזה – רגע של לחץ, פחד ומשבר - נולדה פריצת הדרך הגדולה ביותר של עם ישראל: צעד אמיץ אל הלא נודע. לתוך הים.

המצב החברתי-פוליטי בישראל של היום מזכיר במידה רבה את אותו רגע היסטורי. החברה הישראלית עומדת שוב בין מצרים לבין הים. המשבר נוכח בכל פינה: באובדן האמון בין קבוצות שונות בעם, בהתפוררות התחושה של "יחד", בתסכול מההנהגה ובתחושת קיפאון שמחלחלת גם ללבבות הכי אופטימיים.

בדיוק כמו אז – גם היום, הקולות מתפצלים. יש האומרים "נילחם", אחרים רוצים "לחזור אחורה", לימים פשוטים ובטוחים (כביכול), ויש שכבר מיואשים ומוכנים להיכנע. התמימות נעלמה, האחדות נסדקה. אבל אולי מה שאנחנו באמת צריכים זה לא להתבצר באותן דילמות ישנות, אלא להבין - כמו אבותינו אז - שהאפשרות היחידה לעתיד היא לבחור בדרך חדשה. מהפכנית. נועזת.

פרויד אמר פעם: "אם אתה הולך באותה הדרך, אל תתפלא שאתה מגיע לאותו המקום". ואכן, ממש כמו ביציאת מצרים, אם נמשיך ללכת בדרכים הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שהובילו אותנו עד הלום, נמשיך גם להיתקע באותם המשברים. שינוי אמיתי לא יתרחש מתוך חזרה למוכר או מלחמה עיוורת. הוא יתרחש כשנבחר, סוף סוף, לקפוץ למים. לא כי זה בטוח, אלא כי זה הכרחי.

החירות, למדנו אז, לא נולדת מתוך נוחות, אלא מתוך אומץ. זה הרגע שלנו לבחור אם להמשיך להתווכח על מה שאין, או להעז לדמיין, לברוא, ולהתחיל לצעוד בנתיב אחר. לא זה שמוביל למצרים, ולא זה שמוביל לעמידה במקום.

הים כבר סוער. השאלה היא אם נבחר סוף סוף ללכת בתוכו.

>>> עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר, כיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך