טייס צריך מישהו לסמוך עליו

כמו תמיד אצל ראש ממשלת ישראל, קשה לדעת מה משרת את מה. האם חזרתו של הכאוס הפנימי במלוא העוצמה, הדחת ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה, ושינוי הוועדה לבחירת שופטים - משרתים את היעד האמיתי, שהוא כיבוש עזה, החלת ממשל צבאי ו"עידוד הגירה מרצון", בתמיכתו (עד להודעה חדשה) של דונלד טראמפ? או שלהיפך, נתניהו יודע או מניח שמישהו יעצור אותו בדרך ל"ניצחון המוחלט", ומשתמש בו כדי להנציח את שלטונו על ידי מתן מענה מלא לדרישות של בן גביר, גולדקנופף ולוין במה שנוגע להרס שלטון החוק וצבא העם?

כך או כך, הדברים מתגלגלים, בהבדל אחד בין שני התחומים: בחזית הפנימית יש התנגדות ציבורית למהלכי הממשלה, עד כדי הפיכת ראש השירותים החשאיים למבצר האחרון של הדמוקרטיה. לכיבוש עזה והחלת שלטון ישראל דה-פקטו ברצועה אין באמת מתנגדים. יש צקצוקי לשון על גורלם המר של החטופים, שהמשך המלחמה גוזר המשך ייסורים קשים ואולי דין מוות על מי מהם שנותרו בחיים, וסבל נורא על משפחות כולם. אין כמעט דיון על מה שהתוכניות הצבאיות, המכונות בלשון האורווליאנית של אולפני הטלוויזיה "לחץ צבאי שיביא את חמאס למשא ומתן" או "תוכנית מתקפה סימולטנית וחדשנית", יעשו למעמדה של ישראל, לכלכלתה ולצבאה.

ישראל שתכבוש את עזה תהיה אולי הדארלינג לרבע שעה של טראמפ, עד שיבואו הסעודים והקטארים ויגידו לו אחרת. בעולם שאנחנו סוחרים איתו ומקיימים איתו קשרי תרבות ישראל תהיה דרום אפריקה על-מלא, מצורעת באומות. תהיה לזה השלכה ישירה על הכלכלה והתרבות שלה, שתעודד הגירה מרצון לא בעזה, אלא בתוך ישראל.

צה"ל נשחק, וכך גם התודעה של החברה הישראלית

ובאשר לצבא, בעוד הרמטכ"ל החדש מאשר תוכניות, צה"ל מתפרק. ההתייצבות למילואים יורדת מתחת ל-50 אחוזים, העזיבה בדרגות הביניים נמשכת. את השלכות המצב על המוטיבציה לשירות משמעותי, לקצונה או לקבע נראה בשנים שיבואו. המערכת מתכוונת להתמודד עם כל אלה בשתי דרכים: כסף ועצימת עיניים. זה לא יעבוד.

לא יחסרו חיילים לכיבוש עזה. אוגדה 36 כבר ירדה מהצפון ומתייצבת שם, לחמאס אין יכולת להתנגד לתנועתם של טורי השריון. הצרות יבואו אחר כך, והן יבואו. לא צריך "חטיבות" ו"גדודים" של חמאס כדי לעשות מה שטרור וגרילה עושים כבר מאה שנה: לזנב בחיל מצב שישוב בטריטוריה זרה, בנשק נ"ט, צליפה ופיגועים. להתאבד על מי שיחלקו סיוע הומניטרי, כי בממשל צבאי זה מה שצה"ל יעשה. לצפות בסיפוק בסרבנות האפורה של מי שלא יתייצבו בפעם הרביעית והחמישית למילואים, בהתחמקות משירות משמעותי של שכבות שלמות באוכלוסייה, ובשחיקה הערכית שיש לה השלכות מבצעיות מידיות, ששום צבא כובש לא נמלט ממנה.

שחיקת הנורמות בצבא משקפת את השחיקה בחברה הישראלית, ויהיו לה השלכות שיעלו בדם. איתות נוסף לכך קיבלנו בשבוע שעבר, כשישראל חידשה את הלחימה בעזה, בנימוק ש"זה יחזיר את חמאס למשא ומתן" (לעסקה קיימת שישראל פוצצה) ויעזור להשיב חטופים, טקטיקת הפקרה שעולה בחיי חטופים כבר שנה וחצי. במבצע שזכה לשם הבומבסטי "עוז וחרב", תקף חיל האוויר בעיקר אנשי ממשל של חמאס, נבלות כולם. את מה שמכונה במכבסת המילים "נזק אגבי", אנחנו לא יודעים. המספרים היחידים על ההרוגים הם מהמקור הלא אמין של חמאס, שדיבר על 400 הרוגים, 174 מהם ילדים. אבל ברור לכל שכשאנחנו תוקפים בהפתעה אנשים שישנים בבתיהם, עם משפחותיהם, ה"נזק האגבי" הוא בעשרות לפחות.

הציבור כבר לא נזעק

כדאי להיזכר בהיסטוריה הלא רחוקה. ביולי 2002 חיסל צה"ל את סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה. הימים היו עקובים מדם, לא 7 באוקטובר אבל הרבה יותר גרוע מהיום: בחודש יוני נרצחו 57 ישראלים בפיגועים, בשנת 2002 כולה 452 חיילים ואזרחים. שחאדה היה ארכי-טרוריסט, אחראי למותם של מאות, ותכנן לרצוח עוד רבים. למרות זאת, היה ויכוח של ממש בדרגי הביצוע על הפעולה, והיא נדחתה כמה פעמים בגלל החשש מהרג חפים מפשע. בסופו של דבר היא בוצעה, ונהרגו בה בנוסף לשחאדה 14 מבני משפחתו, בהם נשים וילדים.

החברה הישראלית נזעקה, וחיל האוויר רעד, עד כדי שמפקדו, אלוף דני חלוץ, נזעק לראיון עיתונאי כדי להגן על לוחמיו. הריאיון תפס כותרות בגלל האמירה על "מכה קלה בכנף". לימים אמר חלוץ, בתצהיר לבג"ץ, כי "אם מישהו מהשותפים לאותו מבצע היה יודע מראש שאלה תהיינה התוצאות הטראגיות - המבצע לא היה מאושר". נווט שהשתתף בהפצצה אמר בראיון: "אין לי את תמונת המודיעין הגדולה שיש למישהו אחר. אם הייתי יודע שיש תמונה מודיעינית שמתחברת לדברים שהם אסורים לי, לא הייתי תוקף. אסור היה לי לתקוף (...) ברגע שאני ממריא, אני הופך להיות מכונת מלחמה. עד שאני יודע, עד הקו הזה שאני יודע שאני עושה משהו לא טוב".

זהו האמון הבסיסי במערכת קבלת ההחלטות, שבלעדיו טייס לא יכול לטוס ונווט לא יכול לשחרר פצצה. וביולי 2002 לא עמדו על הפרק חייהם וסבלם של 59 חטופים, קצת פחות ממחציתם בחיים על פי הידוע לנו, ובני משפחותיהם. ביולי 2002, נווט בחיל האוויר יכול היה לסמוך את ידו על כך שמי שיש לו את "תמונת המודיעין הגדולה" שוקל שיקולים ענייניים, ולוקח על עצמו את הפציעה המוסרית של מי שעלול לעשות "משהו לא טוב". ביולי 2002 הרג שחאדה לא התחבר לחזרת מישהו כמו איתמר בן גביר לקואליציה ולשיקולי שרידות של ראש הממשלה.

אבל החברה הישראלית אינה נזעקת וככל הידוע לנו חיל האוויר אינו רועד. הרמטכ"ל מאשר תוכניות שבסעיף המטרה שלהן, מה שמכונה "על מנת", מופיעות מילים שלא נכתבו מעולם בפקודה צה"לית. שר הביטחון מקים מנהלת לעידוד הגירה מרצון, הסמוטריצ'ים כבר מכינים את הקרוואנים.

אותה שבת של 7 באוקטובר, היום הנורא ביותר בתולדות ישראל, הוא השמיכה התודעתית המכסה על המשמעות הברורה של המעשים והתוכניות האלה. זהו ה"נס" של אורית סטרוק ושל כל מי שרוצה שישראל תהיה ספרטה, וצבאה יהיה כנופיה של נקמה וטיהור אתני, והפיקוד הבכיר אינו מתייצב מולו אלא מספר לעצמו מעשיות על צעדי ביניים, שאולי יביאו נס שימנע את הקטסטרופה הגדולה.

אין לנווט על מי לסמוך. לזה בדיוק מכוונת המתקפה הכאוטית של בנימין נתניהו על התודעה הישראלית. ומול זה, אף אחד לא קם.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי