ניר דבורי

התמונות שבהן אנחנו חוזים היום, של חזרת החללים החטופים, נחקקו בליבם של כל בני העם. הם לא ישכחו אותם לעולם.

אני חושב שהתמונות האלו יצטרכו להיות גם חלק מהמבט שלנו קדימה, אל העתיד. עלינו לשאול את עצמנו איך אנחנו דואגים שתמונות כאלו לא יקרו יותר לעולם. עלינו לשאול מה אנחנו יכולים לעשות ואיזו אחריות אנחנו יכולים לקחת על כתפינו כדי שנוכל לשרטט עתיד טוב יותר לילדינו. חובתנו לדרוש את זה מכל מי שינהיג אותנו בעתיד.

ירון אברהם

אנחנו נמצאים בעולם חסר היגיון לחלוטין מאז 7 באוקטובר, וזה מודגש במיוחד גם היום. אני חושב שהאמירה שצריך להשמיע היום נוגעת לתפקיד של כל מי שממונים עלינו. לא רק בממשלה, אלא גם בדרג הצבאי וגם בדרג המדיני. זה עשוי להישמע קצת מוזר, אבל התפקיד שלהם הוא להחזיר את החיים שלנו פה בישראל להיות הגיוניים שוב. להחזיר אותנו למתחם הסבירות. כבר שנה ו-4 חודשים אנחנו לא שם.

ואז אנחנו שואלים את עצמנו - איך עושים את זה? כמובן יש את הפעולות בשטח ואת הלחימה האינטנסיבית וכדומה, אבל ברור שבסוף זה חוזר לליבה של קבלת החלטות, של מוסר, של ערכים, של לשים רק את טובת העם והמדינה אל מול העיניים ולא שום שיקול אחר.

כשמנכ"ל של חברה פרטית מרסק את החברה והמניה לרצפה, חברי הדירקטוריון לא יתנו בו את האמון לשקם את החברה. זה נכון לגבי כל מקבלי ההחלטות. גם אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית, או שלא, ובמנותק מהחלטות הדרג המדיני, צריך להגיד את האמת, והיא פשוטה: בתוך המהלך הזה של התיקון והמעגלים שנסגרים, נדרשת גם בקשת סליחה, צריך להביע חרטה וצריך גם לקחת אחריות. 

מיכל פעילן

הסתכלתי על התמונות של השיירה עם החללים החטופים, ולכאורה לא רואים כלום, רק מכוניות נוסעות עם דגלים. אבל כל ישראלי שמסתכל על התמונות הללו חושב על תמונות אחרות שרצות לו בראש - של אותה משפחה יפה ושמחה, שבבוקר 7 באוקטובר נחטפה מהבית שלה. ולא רק המשפחה הזו: ילדים בבוקר 7 באוקטובר נחטפו מהבתים שלהם, חלקם נרצחו, חלקם חזרו בחיים. חלקם חוזרים מתים.

המחשבה על איזה עתיד אנחנו נותנים לילדים האלה, לילדים שלנו, מזכירה לי את הדברים של יוכבד ליפשיץ, אשתו של עודד ליפשיץ, שחזרה בעסקה הקודמת. היא אמרה שחייב להיות פתרון, שחייבים למצוא פתרון אחר, כי איזה מן חיים אלה של מלחמות כל הזמן. היא סיפרה שלה ולעודד יש 3 בנים, ונכדים, גם כאלה שלוחמים בצבא, ואין תקווה ואין עתיד בחיים כאלה שהם סביב מלחמה כל הזמן. חייבים לתת כאן תקווה לישראלים. אל מול התמונות הקשות האלה, אני פשוט מתחננת שתהיה לנו הנהגה שתצליח לתת תקווה לילדים, כאלה שחוו זוועות שהם לא היו צריכים לחוות. מגיע לילדים הללו שתהיה כאן מציאות אחרת.

דפנה ליאל

אם יש בכל זאת משהו להיאחז בו ביום כזה אלו גילויי התמיכה והסולידריות שראינו לכל אורך הבוקר הזה. עם ישראל יוצא מהבית לא רק ברגעים היותר משמחים ורגעי הנחמה, אלא גם ברגעי השבר כדי להיות ביחד, כדי לכבד. ראינו את ההצדעה של החיילים לחללים החטופים שהוחזרו בארונות. ראינו את החיבוק שנתנו האנשים שיצאו לרחובות, בקור, עם הדגלים. זה הכוח שלנו, ביחד, גם ברגעים של הטוב אבל גם ברגעים של הרע.

אני אישית חושבת שהמנהיגים שלנו פספסו הזדמנות להיות בשטח ברגעים הללו. נתניהו שקל להיות במעמד וכבר הודיע שיגיע, אבל בסוף ביטל סמוך לחצות. אבל גם אחרים היו צריכים להיות בשטח, הרי הדיונים בכנסת בוטלו. הייתי שמחה לראות את מקבלי ההחלטות נמצאים שם וחולקים כבוד.

יעל אודם

הכול מורכב ביום הזה. מצד אחד, העוטף שהופך ירוק שוב והשדות והחקלאות שלא מפסיקים לרגע, ולצד זה השבר שנשאר איתנו ואת זה שנתקשה לחזור לשמחה אמיתית. אני חושבת על החיילים שנמצאים עכשיו ברכבים שהובילו את החטופים החללים בחזרה לישראל. מצד אחד, איזו זכות להביא את החללים הללו לקבורה באדמת ישראל, ומצד שני זה כנראה יצלק את נפשם לעד.