אחרי המלחמה בין יוון וטורקיה שהסתיימה ב-1922, נחתם בשווייץ "הסכם לוזאן". על רקע העוינות בין העמים, נקבע בהסכם כי יוונים נוצרים-אורתודוקסיים המתגוררים בטורקיה וטורקים מוסלמים ביוון יגורשו בחזרה למדינותיהם, על פי מפתח של אמונה דתית. 1.6 מיליון איש נאלצו לנטוש את ביתם - מספר כמעט זהה לזו של תושבי עזה כיום.
המחיר האנושי היה אדיר, אך האם הוא היה מוצדק? ב-1937, בעדותו בפני "ועדת פיל", אמר דוד בן גוריון כי "חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה... הוכיחו את עצמם. שתי המדינות נהנות כעת מיחסי ידידות טובים". האבחנה של מנהיג המדינה היהודית שבדרך עדיין עומדת. מאז הגירוש ההדדי, לא התרחשה מלחמה בין המדינות.
"הסכם לוזאן" לא היה אקורד הסיום לגירושי אוכלוסייה באירופה. במסגרת "ועידת פוטסדאם" בסיום מלחמת העולם השנייה סוכם על גירוש של למעלה מ-12 מיליון גרמנים. הגרמנים גורשו מנתחים ממדינתם שסופחו לפולין, או ממדינות כמו צ'כוסלובקיה, שתושביהן לא רצו להתגורר בשכנות לבני העם שהוליד אידיאולוגיה מפלצתית ומכונת מלחמה שרדפה אותם.
המניע של גירושי האוכלוסייה לא היה רק נקמה, אלא גם רצון ליצור מדינות לאום הומוגניות ובכך להבטיח את השלום. גם במקרה הזה, הגירוש הוכיח את עצמו. כמו יוון וטורקיה, גם מדינות אירופה לא סבלו מחיכוכים עם גרמניה מאז שהגירוש חתם פרק מדמם.
למרות שהגירוש הוכיח את עצמו, הוא הפך להיות כלי לגיטימי הרבה פחות אחרי רעידת האדמה המוסרית שחוללה מלחמת העולם השנייה. מוראות השואה והחורבן האדיר שהותירה המפלצת הנאצית באירופה ובנשמת העולם, הובילה להקמת ועלייתם של מוסדות, מנגנונים ואמות מידה מוסריות שביקשו לייצר סדר עולמי חדש.
הסדר הליברלי והמצפון האירופי
המעצמות האירופיות הקולוניאליות ששלטו על רוב השטחים והתושבים באפריקה ואסיה, היו מרוששות מהון חומרי ורוחני. מאות שנים של שליטה בעמים אחרים מכוח עוצמה צבאית ותפיסה אדנותית של עליונות תרבותית הסתיימו בשבר נורא, בעקבות הזוועות שחוללה אירופה.
את התפיסה הקולוניאליסטית האדנותית והיהירה החליפה תפיסה ליברלית תמימה, לפיה הדרך הטובה ביותר להבטיח כבוד עצמי וזכויות אדם בסיסיות לתושבי העולם היא לאפשר להם לשלוט בעצמם.
לפי תפיסה זו, האמפתיה הטבעית בין אנשים בעלי רקע תרבותי, אתני ודתי משותף, הופכת את מדינת הלאום למסגרת הפוליטית הטובה ביותר להבטחת כבוד אנושי בסיסי לתושבי הפלנטה. בעוד השליט הקולוניאלי העדיף את הדולר על כבודו וזכויותיו של היליד, הרי ששליט החולק איתו מוצא אתני או אמונה דתית, יבקש את טובתו.
כמו כל תיאוריה פשטנית, גם התפיסה הרואה במדינת הלאום כפתרון לכל בעיה, נכונה רק עד גבול מסוים. אלא שלמרות שלל דוגמאות מחרידות למדינות שהוקמו מכוח עיקרון ההגדרה העצמית, ורדפו את אזרחיהן האומללים, הפך עיקרון ההגדרה העצמית מאמצעי המבקש לשמור ולהבטיח זכויות אדם, למטרה בפני עצמה.
הישות המדינית שמהווה את הדוגמה הגרוטסקית ביותר לקלקול שיצר במצפון העולמי קידוש מדינת הלאום, היא הישות המדינית שהקים חמאס ברצועת עזה. ראשית כל, ברור לעין כי ההנחה כי שליטים שחולקים זהות לאומית, דתית או אתנית עם הנשלטים שלהם, יהיו אנושיים יותר לעמם, אינה רלוונטית במקרה של חמאס.
למרות שחמאס מגדירה את עצמה כתנועה לאומית, אין לה שום עניין בחייהם או בטובתם של התושבים הנשלטים על ידה. ב-2014 התגאה פתחי חאמד, פוליטיקאי עזתי ששימש כשר הפנים ברצועה, כך: "אנחנו שואפים למוות, בעוד אתם שואפים לחיים". מבחינת חאמד וקברניטי חמאס, המחנכים את הצעירים למסור את נפשם כשהידים, הערך של חיי אדם הוא ככלי נשק שמטרתו להרוס את ישראל ולבנות מדינה על חורבותיה. במילים אחרות, הם אינם מבקשים להבטיח Human dignity לתושביהם, אלא להשתמש בהם כמגנים אנושיים, וכך למעשה להקריב אותם תוך ניצול הרגישות המוסרית של אויביהם לחיי העזתים. רגישות מוסרית שהם חסרים.
מאז פרוץ המלחמה לאחר 7 באוקטובר, נחשפה שוב ושוב נטיית חמאס להשתמש בתושביו כמגנים אנושיים. מבתי חולים ובתי ספר נחשפו שוב ושוב כבסיסים צבאיים, ועד למצבורי טילים ומשגרים שפעלו בכוונת מכוון מתוך אוכלוסייה אזרחית.
בכדי שלא יהיה לאיש ספק, הכריז בחודש ינואר האחרון ח'ליל אל-חיה השוהה בקטאר ומשמש כאחד ממנהיגי הזרוע המדינית של הארגון, כי טבח 7 באוקטובר הוא מקור לגאווה וכי למרות המחיר האדיר ששילמו תושבי עזה בתוצאת המלחמה, מבחינתו היא ניצחון. זה אומנם קל לפסוק כך מחדר מלון ממוזג בקטאר, אך זו עדות נוספת כי מנהיגיה של חמאס נחושים לחזור ולהפוך את בני עמם לבשר תותחים במלחמת נצח בישראל.
דילמת עזה
השינוי בחוקי המשחק הוביל לכך שמאז סיום מלחמת העולם השנייה, רק מנהיג מערבי העז לגרש אוכלוסייה גדולה גירוש מוחלט וסופי. היה זה שארל דה-גול, שסיים שליטה צרפתית באלג'יריה על ידי גירוש לצרפת של למעלה ממיליון פייה נואר - צרפתים אלג'יראים שהתגוררו באפריקה ברציפות כ-150 שנה.
גם הגירוש הכואב והיקר הזה הוכתר בהצלחה. אלג'יריה וצרפת מקיימות כעת יחסי שלום דיפלומטיים, למרות תקופה ארוכה של כיבוש ומלחמה עקובה מדם. אלא שבעוד הגירוש עליו פיקד דה-גול סיים חלום ישן להקמת קולוניה אירופית של העולם המפותח באפריקה, הסניף החמאסי של התנועה הלאומית הפלסטינית מתיימר לייצג את האינטרסים של אוכלוסייה ילידית בעולם המתפתח.
בניגוד לאזרחי המערב הנתפסים כפרטים המעוניינים ברווחה, חירות ומימוש עצמי אינדיבידואלי, הרגיל אותנו הסדר הליברלי לראות בתושבי העולם המתפתח כדמויות שטוחות, אינפנטיליות אך הרואיות האמורות לשאוף למימושה של מטרה אחת בלבד: מדינת לאום עצמאית.
למרבה המזל, הנשיא טראמפ רואה מעבר לקונספציה המוסרית המעוותת המחליפה אמצעים במטרות. במקום לקדש את עיקרון ההגדרה העצמית של אומות ילידיות, מקדש טראמפ את זכויות האדם של הילידים, בהם הוא רואה בני אדם. איש אינו צריך לחיות בישות פוליטית החותרת ללא הרף למוות, הרס, אונס, רצח וביזה, ולא משנה בשם איזו מטרה.
יציאת עזה היא פתרון שיעניק לעזתים אפשרות לחיות במקום שבו הם יוכלו ליהנות מכבוד בסיסי, רווחה, חירות יחסית ומזכות האדם הבסיסית שלא להיות חלק ממאבק רצחני, של ארגון טרור "לאומי". את כל אלו מדינת חמאס לא רוצה להעניק.
הם אומנם לא יככבו בכותרות הראשיות בעיתוני העולם, ולא יזכו לירות על אזרחי ישראל או לחפור מנהרות תקיפה מתחת לבתיהם, אך במרוקו, סומלילנד, לוב, סעודיה, מצרים או אינדונזיה, הם יזכו סוף כל סוף לחיות לא כמגנים אנושיים אלא כסתם עוד בני אנוש.
טראמפ נתקל בהתנגדות כיוון שבמקום שבו מנהיגי העולם התרגלו לראות אומות - הוא רואה בני אדם, ושבמקום לרצות את הבון-טון הוא מעדיף ללמוד מהניסיון ולהוביל להפרדת כוחות צודקת וחכמה, שתסייע למזרח תיכון לאחר שבע מלחמות להגיע לעידן חדש של שלום ושגשוג.
>>> רותם מ. סלע הוא מו"ל הוצאת "סלע מאיר" ו"מחרתיים", מגיש הפודקאסט "הטווח הקצר"
תגובות