תחקירי צה"ל שהוצגו השבוע מתחלקים לשני סוגים: ארבעה תחקירים מערכתיים (התפיסות שקדמו למתקפת חמאס, המודיעין, המודיעין וקבלת ההחלטות בלילה שבין 6 ו-7 באוקטובר ותפקוד המערכות בשעות וביממות הראשונות למתקפה), ו-41 אירועי קרבות ספציפיים. איש לא יוכל לומר שצה"ל טייח: התחקירים הם ארוכים ומפורטים, רוכזו על ידי מתחקרים מתוך הצבא שלא נגעו ישירות באירועים, והתבססו על מגוון רחב של מסמכים וראיונות. בה בעת, הם חוזרים ומבהירים מדוע צה"ל כה מתקשה להפיק לקחים ולהשתנות - ומדוע, אם לא יהיה שינוי מן היסוד, המחדל הבא הוא בלתי נמנע.
תחקירי צה"ל - מחדל 7 באוקטובר: סיקור N12
- הכשל המודיעיני שקדם למתקפת הפתע
- ליל המתקפה: ההחלטות שהתקבלו בצבא
- איפה היה צה"ל? הפעלת הכוחות ב-72 השעות הראשונות למלחמה
את תיאורי הקרבות אפשר לכנות, וחס וחלילה לא מתוך זלזול או הקטנה של משמעותם, בשם "סיפורי מעשה". הם הקווים וכתמי הצבע של התמונה שוברת הלב ביותר בתולדות מדינת ישראל: עשרות אלפי אנשים, בקיבוצים ומושבים ויישובים עירוניים, במחנות צה"ל ובמסיבת הטבע ביער רעים, שמופקרים לגורלם במשך שעות אין-סופיות, מחכים חסרי ישע בממ"דים ומסתתרים בוואדיות, ואין מציל.
החשיבות שלהם היא בעיקר אל מול המשפחות השכולות והניצולים, שחוו על בשרם את שבר האמון הנורא במדינה ובצבאה. הם זכאים לכך שמישהו יספר להם כל פרט, יענה לכל שאלה, ירכין ראש ויגיד - "אני אשם". לא "אני אחראי", צמד מילים שאיבד כל משמעות בשנה וחצי האחרונות, אלא "אני אשם. אני הפקרתי". קשה לדעת אם גם ההודאה הכנה ביותר תחזיר משהו מן האמון, אבל זהו אקט שהיה צריך לקרות כבר מזמן, וחשוב שהוא קורה עכשיו.
זה חשוב במיוחד כי שנה וחצי לתוך המלחמה, לא היה אפילו אקט אחד של הטלת אחריות פיקודית ומימושה. חלק מהאנשים הודיעו שהם מקבלים אחריות ומתפטרים (חלקם, כמו הרמטכ"ל הלוי, באיחור רב נזק). אחרים מכהנים בתפקידיהם עד היום. המצב הזה החריף עוד יותר את משבר האמון, שהצגת תחקירי הקרבות אמורה להתחיל ולתקן אותו.
לראות את העצים, להתעלם מהיער
התחקירים המערכתיים גם הם עוסקים במה שהיה, אבל זו לא תכליתם העיקרית. הם אמורים להיות הבסיס ללימוד, שאולי ימנע את הכשל הבא. אבל אחרי עיון בהם ושיחות עם חלק ממי שהובילו אותם, עולה החשש שלא זה מה שיקרה, וגם הם יהיו בסוף סיפורי מעשה: מין "היה היה" ספציפי, שעכשיו שסיפרנו אותו, ועשינו כמה צעדים ארגוניים, הכול בסדר ואפשר להמשיך הלאה.
דוגמה מן העבר תבהיר למה הכוונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים התמקדו תחקירי המחדל המודיעיני בנזקיה של "החשיבה הקבוצתית". הלקח היה שצריך למסד "איפכא מסתברא", מישהו שתפקידו יהיה לקרוא תיגר על מה שכולם חושבים. אבל בהיעדר תרבות אמיתית של דיון וספק, "איפכא מסתברא" הפך להיות משהו טכני, מישהו שכולם יודעים שהוא צריך להגיד הפוך ולכן הוא לא מעורר מבוכה אמיתית. להפך: הוא מאפשר לחשוב שהנה, שמנו מישהו שיגיד הפוך והבעיה נפתרה. לא פלא שחמישים שנה בדיוק אחר כך לא הייתה מבוכה כזו בחדרים גם לפני 7 באוקטובר.
תחקירי צה"ל עוסקים כולם ב"מה קרה?" ולא ב"למה זה קרה?". לדוגמה אחת, חוזרת ועולה בהם האמירה שכולם הלכו שולל אחרי המחשבה שחמאס מורתע, ולא האמינו באפשרות שהארגון מסוגל להוציא לפועל מתקפה מערכתית. מובאות דוגמאות לשיח עם הדרג המדיני שמבוסס על ההנחות השגויות האלה. אבל אין שום חקירה למה השיח עם הדרג המדיני מתנהל כפי שהוא מתנהל. אין הכרה אמיתית בכך שבין הדרגים קיים מרחב נוחות פוליטי, שמטה את הדיון למקום שנוח לכולם ופוטר אותם מאחריות לשינוי מדיניות. אין הבנה שזה טבע הדיון, ואם לא נלחמים בו, כולל יציאה ממרחב הנוחות שמסכנת את מעמדם את הדוברים, הוא יחזור תמיד לאותו מקום ולאותה טעות.
לכן, גם התחקירים המערכתיים הם לא יותר מסיפורי מעשה. וטבעם של סיפורי מעשה שנגמרו רע הוא שיוצא מהם שמישהו שגה, לא שמשהו שגוי מיסודו. כך צריך להבין את דבריו של המפקד היוצא של יחידה 8200, תא"ל יוסי שריאל, בכנס שבו הציג השבוע הרמטכ"ל את התחקירים בפני הפיקוד הבכיר (ופורסמו ב"ידיעות אחרונות"). שריאל התלונן על כך שכאשר הייתה הצלחה, למשל מול חיזבאללה, אז "כולם יחד ניצחו", אבל כאשר הכריעו אותנו "פתאום זו לא הקבוצה. זה הכול בגלל שני שחקנים".
בסיפורי מעשה אין חשבון נפש אמיתי. יש תמיד את הפרט, האיש או המעשה, שלו היה מתנהג או נעשה אחרת הכול היה טוב. לא פלא שהאווירה בצמרת הצבאית היא ש-7 באוקטובר אכן היה "תקלה", אבל היא תוקנה במהרה ואחרי כמה ימים הכול היה בסדר, ובהמשך אף עטור תהילה.
מחוץ לצבא הדברים כמובן מבישים בהרבה. ראש הממשלה אפילו לא מודה באחריות. שר הביטחון דאז לא רק שלא התפטר ולא הפנים שעליו להרכין ראש ולהיעלם מהבמה הציבורית, אלא הוא עסוק במסע לשיקום הפוליטי שבו אינו מקבל אחריות באמת על כלום. השבוע הדברים באו לידי ביטוי בעוד סיבוב של הוויכוח המביש על הביצה שלא נולדה של תקיפה בלבנון ב-11 באוקטובר.
כשהצבא יודע רק לספר, בפירוט ובכנות אבל בלי יכולת באמת ללמוד; כשהדרג הממונה מתכחש לכל אחריות והציבור מכונס באבל, ייאוש ופילוג פוליטי, התחקירים לא רק שלא יעזרו - הם אף עלולים להיות פלסטר המסתיר את הפצע. מי שרוצה באמת למנוע את המחדל הבא צריך להתחיל מהשורש. באווירה הנוכחית בצבא ובחברה הישראלית, ספק אם זה יקרה.
>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי
תגובות