בימים האחרונים פרסם צה”ל סדרת תחקירים על אסון 7 באוקטובר. חשוב לעשות בהם סדר, אבל קודם כל ולפני הכול, חשוב להזכיר שבאותו יום ארור היו לא מעט אנשי כוחות ביטחון ואזרחים שירדו עם רכבם ונשקם האישי, ונכנסו לתוך התופת. הגיבורים הללו חירפו את נפשם כדי להציל ישראלים, בכאוס, בלי פיקוד. אנחנו חייבים להם תודה וחייבים להיות ראויים למה שהם הקריבו.
טוב שצה"ל מפרסם תחקירים, אבל כמעט שנה וחצי מהאסון הנורא - נשארנו עם יותר שאלות מתשובות. התחקירים הללו הם בקושי הבסיס לוועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום, והם מספרים לנו בעיקר את מה שכבר ידענו. אנחנו יודעים שב-7 באוקטובר, מלבד קומץ חיילים גיבורים לא היה צבא. אנחנו שואלים - איפה הייתה המדינה?
השאלות שתחקיר אמיתי היה עונה עליהן
בשנים שלפני המתקפה, מדיניות ההכלה של ההנהגה, העצמת חמאס, והעברת הכספים אליו בנתה את כוחו ונתנה לו זמן להתארגן לטבח. סביב הנקודה הזו, יש גבול למה שהצבא יכול לומר וזה חלק מהבעיה. צה”ל עצמו הסתמך יותר מדי על מודיעין לא איכותי והיה נגוע ביהירות בשרשרת הפיקוד, שהתעלמה מכל סימני האזהרה של התצפיתניות והחיילים בשטח. בעקבות ההתעלמות מהאזהרות, ההסתמכות על מודיעין חסר ואמונה עיוורת במכשול בינוני, ערב המתקפה סדר הכוחות על גבול הרצועה היה שערורייתי. חצי גדוד על כל הגזרה של צפון הרצועה.
ביום המתקפה, כשהופעלו האזעקות ב-06:29, פקדו על שלושה ג'יפים להיכנס לכפר עזה. אחד המשיך דרומה ושניים ברחו. כך, למעשה, השאירו את אחי עידו ואת שאר חברי כיתת כוננות כפר עזה, 14 במספר, להילחם מ-06:30 ועד 08:30 לגמרי לבדם. חצי מכיתת הכוננות נהרגה, חברים טובים, אנשים יקרים. גיבורים.
בזמן הזה אני מחזיק את ידית הממ"ד, קורא את ההודעות של כל האנשים בקיבוץ שמתחננים על חייהם, בזמן שנכנסים אליהם לבתים, רוצחים, חוטפים, שורפים, מחללים. למעשה, בשעתיים הללו נרצחו עשרות מתושבי כפר עזה, בזמן שאפילו חייל אחד לא היה לנו לעזרה.
אלון, אחי הגיבור שגר בשכונת הדור צעיר, שכן של גלי וזיו ברמן, גר דירה מול אמילי דמארי, שולח לי הודעה מקפיאת דם ב-10:02: "נכנסים אליי מחבלים לדירה". "אתה חזק, אני אוהב אותך", עניתי לו, וזו הפעם האחרונה שדיברנו. הפעם הראשונה שהגיעו כוחות לשכונה שלו הייתה בשעה 11:00, אבל היום היה יום ראשון. 30 שעות מאז תחילת המתקפה.
גם כשהכוחות נכנסו בשלב יותר מאוחר, הכול היה מבולגן וכאוטי. לא היה פיקוד, וכוחות שנכנסו על דעת עצמם לא ידעו האחד על השני. יש עשרות עדויות על מאות חיילים שעמדו מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו, אבל אין התייחסות לזה בתחקיר.
בעיה קשה נוספת שעלתה בתחקיר היא שחיילים פינו חיילים פצועים לפני שפינו אזרחים, ולכן כמעט כל כוח שנכנס בהתחלה יצא מיד כי נתקל או נפגע. צוות של יחידה מובחרת קיבל פקודה להיכנס לקיבוץ בשבת בערב לחלץ את גופות חבריו, כשעוד יש אנשים בממ"דים ומחבלים בקיבוץ. חיילים שכבר נכנסו לבתים של אזרחים, התקדמו בלי לחלץ אותם ולכן קרה לא פעם, שתושבים נרצחו כמה דקות לאחר שהחיילים עזבו.
בקיבוץ כפר עזה אין הרבה מצלמות, אבל יש מספיק בשביל לקבל תמונת מצב. מסתבר שהמצלמות ההיקפיות לא הקליטו. המצלמות בתחנת הדלק, האלונית מחוץ לקיבוץ, תיעדו את כל הכוחות שהגיעו ונכנסו וגם את אלה שהיו שם יותר מדי זמן. המצלמות הללו נמחקו. המצלמות האזרחיות בתוך הקיבוץ (רכבים ובתים) שבתו. כל כך הרבה חומר מצולם יכול היה לתת תמונה אמיתית ורצינית יותר, אבל באורח פלא רק המצלמות מהשדה הסולארי והגו-פרו של המחבלים תיעדו ושמרו חומרים. לא קיבלנו תשובה איך התקלה הזו קרתה בכל כך הרבה מצלמות בו-זמנית.
"כולנו כשלנו" - אז אף אחד לא אחראי
דבר נוסף שעלה בתחקיר, הוא שמפקדים בכירים שנכנסו לקיבוץ לחמו שעות עד שהבינו שהתפקיד שלהם הוא לסדר את הכוחות ולנהל את הלחימה מלמעלה. לכן, לא ברורה לי החרטה של מפקד פיקוד העורף. "מרגיש אשם שלא ירדתי להילחם", אמר. אתה צריך להרגיש אשם, אבל ממש לא בגלל זה. מפקד פיקוד צריך לפקד. ואם אתה מרגיש כל כך אשם - מדוע אתה עדיין לובש מדים?
ואולי זה לב העניין.
בגלל שהגוף החוקר הוא הגוף הנחקר - התחקירים הם ללא מסקנות אישיות. צה"ל אומר "כולנו כשלנו", ונלמד לפעם הבאה. אין טיוח יותר גדול מתחקיר ללא מסקנות אישיות. מאחורי כל כשל צריך להיות שם. אחרי שנה וחצי, אני מצפה לדעת אם ננזף מפקד הסיירת שנתן את הפקודה לצוות לחלץ את גופות חבריהם לפני תושבים חיים בממ”דים. אני מצפה לדעת מה עם 3 הג'יפים שיכלו לבלום את המתקפה כשעוד רק החלה. אני רוצה לדעת מי הם ומה דינם. אבל הציפיות שלי אולי גדולות מדי, כי עורך התחקיר הוא קצין שלחם בעצמו בכפר עזה, קצין צעיר ששואף להתקדם לא יגיד שכשל בעצמו ובטח שקצינים מעליו כשלו. הוא בטח לא יציין את שמם.
אחת המסקנות הרתיחה אותי: "הגדלת מרכיבי הביטחון - הגדלת כיתות הכוננות וגיבוי תקציבי". המסקנה הזאת היא הודאה בהפסד אחרי שנה וחצי במלחמה, הודאה שהאויב ימשיך לעמוד על הרגליים, שאנחנו שוב צריכים להתמגן. קיבוץ כפר עזה של שנות ה-90 התאפיין במרחבים פתוחים, שדות, מדשאות, ממש כמו בסרטים. היום הגנים שלנו נראים כמו בונקרים מבוצרים ובכל מטר יש מיגוניות. הכבישים הראשיים בעוטף מגודרים בחומות בטון עצומות לאורך קילומטרים. זה לא הוכיח את עצמו אז ולא יוכיח את עצמו בעתיד. כיתות כוננות גדולות, תעלות מסביב לקיבוצים ומסק"ר במזכירות לא ימנעו את הטבח הבא. השמדת האויב כן.
יש להחזיר את החטופים תחילה, ואז להשמיד כל איום חיצוני על מדינת ישראל. לא להכיל אותו ולא להאכיל אותו כמו שעשו במשך הרבה שנים.
צה”ל כשל כישלון עצום, מחדל שאין כפרה עליו. מלבד הרמטכ”ל, יש צמרת שלמה סביבו שצריכה לשאת בדין ולעזוב את הצבא, ובטח שלא לעצב ולשנות אותו. אבל הם לומדים מהדרג המדיני שלא מקים ועדת חקירה ממלכתית, מתחמק מלקחת אחריות על הכשלים, וממשיך כאילו ה-7 באוקטובר היה בסך הכול עוד יום.
לא ניתן לזה לקרות. בשביל אלון אחי הגיבור, קיבוץ כפר עזה, החטופים שעדיין נמקים במנהרות, המשפחות השכולות, המילואימניקים וכל עם ישראל - אנחנו לא ניתן להם לטייח. לא נשאיר אבן על אבן, נדאג שמי שאחראי ישלם - גם בדרג המדיני וגם בדרג הצבאי.
יש כל כך הרבה אנשים שכשלו וצריכים לפנות את הדרך, לתת לדור חדש לקחת את המושכות ולבנות מחדש את המדינה. האתגר הלאומי האמיתי זה שיקום האמון בין העם להנהגה. אחרי שהם ילכו, אחרי שהם יחקרו בוועדת חקירה ממלכתית, נוכל להתחיל לתקן.
>>> יונתן שמריז הוא אחיו של אלון שמריז ז"ל, שנחטף מכפר עזה ב-7 באוקטובר והוחזק בשבי על ידי חמאס, ונורה למוות בשוגג על-ידי כוחות צה"ל. מייסד תנועת "קומו"
תגובות