השבוע ה-65 במניין המלחמה חלף גם הוא, בדרך לשום מקום. אין שום נקודת ציון שמאפשרת לזהות היכן אנחנו ביחס לאין-סוף. דבר אחד ברור גם עכשיו: אנחנו מתרחקים ממטרות המלחמה ומההישגים שלנו, שרק נשחקים ונעלמים.
עסקת החטופים שוב מתרחקת, הדשדוש בעזה הולך ומעמיק, הסכם הפסקת האש בלבנון על כרעי תרנגולת, הנוכחות בסוריה זוכה לגינויים מכל העולם, ירי החות'ים ממשיך לאיים על תל אביב ו"הניצחון המוחלט" ממש לא נראה באופק. מטרות המלחמה הארוכה בתולדות ישראל טרם הושגו: חמאס ממשיך לשלוט בעזה, החטופים שלא חוזרים ממשיכים להינמק במנהרות וחיילינו היקרים ממשיכים להיהרג. בחודש החולף נהרגו 17 מטובי בנינו בפעולות שמטרתן להרוג עוד כמה מחבלים ולמצוא עוד כמה פירים בג'באליה - יעדים שלא ישנו במאומה את המצב בעזה. באותה עת, בכל שאר הרצועה, היכן שצה"ל לא נמצא, חמאס נבנה מחדש ברוב השטח ו-15 הרקטות שנורו לארץ בשבוע החולף מעידות על כך.
בשביל לרדוף את חמאס עד אחרון הטרוריסטים, צריכה הממשלה לקבל החלטה על הטלת ממשל צבאי מלא ולגייס לפחות שתי אוגדות מלאות - מצב שאין ביכולתנו לממש - על מנת להילחם בכל חלקי הרצועה. זאת בנוסף לצורך לדאוג להמוני הפליטים ברצועה. האלטרנטיבה היא להעביר אחריות לרשות הפלסטינית שתבנה מחדש את הרצועה בתמיכת המדינות הערביות, כאשר צה"ל שומר מבחוץ ויכול להתערב בכל רגע. לשאלה האם ניתן לסמוך על הרשות הפלסטינית, ישנה תשובה ברורה: יש מקומות שבהם זה מצליח, וככלל עדיף שבניסיון להשתלט על עזה הם יהרגו ולא חיילינו. אם הניסיון הזה ייכשל אין לנו בעיה לחזור. זאת החלטה פוליטית קשה אבל גם הברירה היחידה. כרגע מה שעושה הממשלה זה להמשיך בשלה, עם דפוס קבוע של אי-החלטה בשום נושא ובשום זירה.
גם בלבנון המצב מידרדר. הגוף היחידי שיכול להציל את ההסכם הטרי המתפרק הוא צבא לבנון. רק חיזוק שלו, בתנאים הנוכחיים, כשחיזבאללה מתקשה לבנות את עצמו מחדש, יאפשר למנוע מהמלחמה להתחדש. מהלך כזה גם יאפשר לצה"ל להישאר בשטח זמן נוסף על מנת להבטיח את השינוי. אבל בכך אף אחד לא מטפל וההסכם עשוי להתפרק. אולי אף קיים רצון סמוי לייצר לגיטימציה להישארות קבועה של צה"ל בלבנון.
אומנם אין החלטות ממשלה בנוגע למלחמה, אבל יש כאלו דווקא בנוגע להישרדותה. על הפרק השבוע הכשרת שרץ ההשתמטות, החוק הנורא שתוקע סכין בגב המשרתים הגיבורים, אלפי אנשי מילואים וביזוי כבוד הנופלים. העברת חוק מתחכם, שהינו למעשה פטור לעשרות אלפי חרדים בשעה שצריך כל אחד מהם בקווי החזית כי הממשלה מכתיבה מציאות ביטחונית מכבידה, גובל באבסורד של חוסר אחריות וזלזול. זה לא סיפור כיסוי על להיות ימני, זה לא מסתדר עם "ההחלטות האמיצות" שראש הממשלה מתרברב בהם. זה פשוט תעודת ביזיון, המצביעה על החולשה האמיתית של הממשלה ועל עליבותה.
עולמנו התהפך, היעד של שרידות הממשלה על חשבון כולנו הולך ונכפה, הולך ומתהדק עלינו. הפכנו לעם שמשרת את ממשלתו, והמדינה - לא נראה שבאמת מעניינת שם מישהו.
עזה עוברת וייטנאמיזציה
בכתבתו בשבוע שעבר ציין ירון אברהם כי קצב הגיוס של חמאס גבוה בהרבה מקצב חיסול המחבלים על ידי צה"ל, וראה בכך ריגרסיה בהישגי המלחמה בעזה. בתחקיר שפרסם הארץ לפני יותר משבועיים צוין שלכוחות צה"ל ברצועה יש יעדים של הרג מחבלים. יניב קובוביץ ציין בסוף שבוע שגם אזרחים בציר נצרים נספרים במדד המחבלים.
התופעה של "בודי קאונטינג" איננה חדשה והיא מאפיינת צבא שמאבד כיוון - סוג של מערבולת עצמית על רקע היעדר יעדים ותוכנית אסטרטגית. הקונספט הומצא בוייטנאם, שם הדשדוש המתמשך והתסכול הרב הביאו להמצאה "הנאורה" שאם ייהרגו מספיק לוחמי גרילה צפון וייטנאמים, הווייטקונג יתייאשו וייכנעו לבסוף. זה לקח 15 שנה והאמריקנים יצאו עם הזנב בין הרגליים ועם כשישים אלף הרוגים. הווייטקונג - לא נכנע.
אין שום דוגמה מההיסטוריה שארגון אידאולוגי קיצוני ובעיקר דתי הרים ידיים ונכנע. יש מלא דוגמאות שהמדינות שלחמו נגדם מטעמי אגו לא רצו להגיע בשלב של הישגים מוצלחים מבחינתם להסדר כלשהו, ונאלצו לבסוף לעשות זאת אחרי כ-15 שנה (בממוצע), בתנאים יותר גרועים ובמחירים הרבה יותר יקרים. ראו מה קרה לנו בלבנון בסוף המלחמה הראשונה ואיך יצאנו משם אחרי 18 שנה. במקרה הנוכחי המצב הרבה יותר טוב - ניתן להגיע להסדר טוב שבו יש סיכוי לסיום ריבונותו של חמאס, אם תתקבל החלטה.
גם אם נניח לרגע בצד את האפשרות ששיקוליו של נתניהו הם אישיים ופוליטיים, גם הוא יצטרך להתעורר מאשליית "הניצחון המוחלט" והתקווה כי אוטוטו חמאס נכנע, רק עוד קצת לחץ צבאי וזה מגיע. מה שנמשך ונמשך ונמשך מעלה ספקות אפילו בקרב פחות רציונליים, שמבינים בדרך כלל אחרי אלה שמשלמים את המחיר בדרך.
המצב הנוכחי של ואקום בהחלטות הוא הרע מכל העולמות, וגובה מחירים הכי גבוהים, בדרך לשום מקום. הבעיה היא שככל שחולף הזמן קשה יותר לצאת מהסינדרום, ונעשה יותר קשה להודות בטעות המתאחרת והמחירים המאמירים. לצערנו, מי שלא מסוגל לקבל החלטות בשיא הגובה לאחר הישג של ניצחון משמעותי על חמאס, הסיכוי שיעשה זאת כשהניצחון הולך ומתרחק רק קטנים בהתאם.
בשביל מי אנחנו נלחמים
בחג חנוכה, חג הגבורה, נפגשתי עם פצועי צה"ל, שאת חלקם פגשתי בביקורי בבתי החולים. לראות את הגיבורים האלה נלחמים על השיקום העצמי הכל כך קשה שלהם, מעורר הערכה עצומה. הם אמרו לי שלמרות מה שקרה להם גם היום הם היו קופצים לקרב ללא היסוס, ולשאלתי למה, התשובה של כולם ללא יוצא מהכלל הייתה - קודם כל להציל את החטופים.
לאורך כל המלחמה החיילים הרבים שפגשתי ציינו שהסיבה הראשונה שהניעה אותם במלחמה לא הייתה הנקמה, אלא הצלת אחיהם החטופים שכשלנו בהגנתם. זה מבחינתם התיקון הגדול.
החיילים האלה הם האופי שלנו כיהודים, כישראלים, כחיילים ועם גאה. "אני לא מאמין שיש יהודי שלא רוצה ומוכן לעשות הכול כדי להציל יהודי", אמר לי איש חשוב ממחנה נתניהו בסוגיית החטופים. בינתיים, עוברים ימים ארוכים ולילות קפואים שלא ברור איך האנשים שם שורדים. מזעזע אותי כל רגע מחדש לחשוב שיש לנו הנהגה כל כך קהת חושים ואטומה, שלא נלחמת שלא יעבור אפילו עוד יום אחד נוסף בלי להחזירם.
ג'ורג' בוש אמר פעם על צ'רצ'יל: "אחד האתגרים הגדולים והבעייתיים במנהיגות הוא כשהמנהיג שוקע ברחמים עצמיים. נדמה לי שווינסטון צ'רצ'יל מעולם לא חש רחמים עצמיים כאלה". נתניהו, אלה הרגעים שלך. זאת החלטה רק שלך, תחזיר את החטופים.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים