אם היה נוחת חוצן במסדרונות הפוליטיקה הישראלית, גם שנות ניסיונו הרבות לא היו עוזרות לו להבין איך מאורעות 7 באוקטובר לא שינו את המפה בסופה של שנה אזרחית שנייה מאז הטבח. אותו חוצן בטח היה שואל את עצמו איך ייתכן שגם אחרי יותר מ-250 חטופים, ש-100 מהם, חיים ומתים, עדיין בשבי חמאס, ואחרי מלחמה שמדי יום מולידה עוד "הותר לפרסום" כואב, ובעיקר אחרי מחדל שלא היה כמותו בתולדות המדינה – עדיין מי שעומד בראשות הממשלה הוא בנימין נתניהו, שבמקביל גם עומד למשפט פלילי.
אבל החוצן הזה לא מבין פוליטיקה. אם היה מבין, הוא היה לבטח משקלל לתוך הסכמה השיפוטית שלו כמה נתונים שהיו, אולי, משנים את התחזית שהשמיע עם היוודע תוצאות הקטסטרופה שנחתה על העם היהודי במדינתו. הנתון הראשון שצריך לשקול החוצן, שם קוד לכל מי שעיניו בראשו, הוא עובדה שהעומד בראשות הממשלה פשוט רוצה את זה יותר מכל אחד אחר. זה נשמע פשוט, אבל הטריוויאליות הזו כמעט מספרת את כל הסיפור.
כדי להבין את זה לעומק צריך לחזור אל הרבה לפני 7 באוקטובר, אל תאריך שנתניהו מתקשה לשכוח: 13 ביוני 2021. זה היום שהושבעה בו הממשלה ה-36 של ישראל, היא ממשלת החילופים בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד. היא קיבלה את אמונה של הכנסת באותו היום, והושבעה. רגע אחרי ההשבעה, כשראש האופוזיציה הטרי חזר ללשכתו, הוא פנה אל יועציו המתוסכלים ואמר להם: "קדימה, תגישו לי תוכנית עבודה ברורה איך חוזרים לשלטון בתוך שנה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ואכן, שנה ושבוע חלפו, ובנט הרים ידיים. נתניהו חזה את הקריסה. הלחץ בתוך הקואליציה היה כבד על מי שהיה יו"ר המטה שלו – והפך למי שזרק אותו לאופוזיציה אחרי 12 שנות שלטון. מי שהייתה יו"ר הקואליציה של בנט, והיום היא השרה להגנת הסביבה בממשלת נתניהו, עידית "הייתי ילדה טובה עד הסוף" סילמן – לא עמדה בשמוליק, כלומר בפרץ, ולמעשה הפילה את הממשלה על שטות הזויה שהיא עצמה לא זוכרת מהי. נתניהו, כמו נתניהו, לא נח לרגע במהלך השנה הזאת. הוא ואנשיו פיקדו על מכונה משומנת, שכפי שהוכיח תחקיר "עובדה" כללה גם את ראש דסק סימני הקריאה, שרה נתניהו. הוא ידע שאם יכה חזק בסלע, ייצאו ממנו בסוף מים. מבחינת נתניהו, המשפט "אין הטיפה חוצבת בסלע אלא מכוח התמדתה" הוא דרך חיים.
כששומעים את הסיפור על תוכניות העבודה של נתניהו באופוזיציה, אפשר להתחיל להבין איך הוא חזר מהתהומות אחרי 7 באוקטובר. נכון שבימים שאחרי האסון הוא היה שפוף, כפוף, מתוסכל, נדהם, מבוהל. בשיחות סגורות סיפר לאנשים שנפגשו איתו איך בניינים ייפלו בתל אביב מאש חיזבאללה, איך ארמגדון ניצב לנגד עינינו. כל מי שפגש אותו תיאר אדם שהרוח יצאה ממפרשיו. סביר שהוא כבר ראה בדמיונו איך ההיסטוריה, אותו מרחב תודעתי שהוא דואג כל כך לטפחו ולשמרו, הולכת לזכור אותו בספריה עבי הכרס.
אלא שבעוד נתניהו המנהיג היה זקוק נואשות לשכבת ההגנה של בני גנץ וגדי איזנקוט כדי להתעשת על מהלכי המלחמה, נתניהו הפוליטיקאי חזר לאלמנט מהר מאוד. בד בבד, הוא עבד גם על התמרון הצבאי וגם על זה הפוליטי – ותכנן איך הוא יוצא מהברוך. כל הכלים היו כשרים: דה-לגיטימציה לרמטכ"ל ולצה"ל ולשב"כ, האשמות מרומזות שפיזרו אנשיו על "בגידה מבית", ותזת "אם היו מעירים אותי, הכול היה נראה אחרת". אפילו הפיכת מאבק משפחות החטופים, שבמשמרת שלו נחטפו בפיג'מות מבתיהם, למאבק פוליטי. הכול לגיטימי.
14 חודשים עברו, וברור לכול שנתניהו צדק. אין הטיפה חוצבת בסלע אלא בכוח התמדתה. הוא על הסוס, אחרי שורת הישגים שרשומים על שמו – ולא כל כך משנה מי דחף למה. כפי שהוא חתום על 7 באוקטובר, הוא גם חתום על חיסול יחיא סינוואר, חסן נסראללה וצמרת חיזבאללה, על הביפרים, על מכשירי הקשר, על החלשת הציר השיעי: מי שמדביק לו את המחדל מתוקף היותו "ראש המערכת", חייב להדביק לו גם את ההצלחות. הלוואי שהוא עצמו היה מבין את זה.
אבל למרות שנוטים לחלק את העולם אינטואיטיבית לביבי – כן או לא – המציאות מורכבת יותר. כי אל מול נתניהו יש שחקנים נוספים, שזו הייתה יכולה להיות שעתם הגדולה, בעודם מציבים מראה לחידלון הממשלתי הגדול. אותם שחקנים – מלפיד ועד גנץ – כשלו בתפקידם הלכה למעשה. אין הכוונה שהם לא ניסו. גנץ חשב שכניסה לממשלה היא הדבר הנכון לעם ישראל (לדעתי האישית: הוא גם צדק). לפיד סבר שדווקא על רקע המחדל – ישיבה באופוזיציה היא הדבר הנכון, ולא פייק אחדות שאין מאחוריה כלום. בפועל שתי האסטרטגיות נכשלו. גם ה"אופוזיציה" שצמחה לו מבית, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, מפנה את המקום לטובת "הערכת מצב" - בזמן שנתניהו ממשיך להתמיד ולפעול לפי תוכנית העל שלו.
הציבור, גם זה שמאורעות 7 באוקטובר גרמו לו לומר "אני עם ביבי גמרתי", וגם זה שגמר עם ביבי עוד לפני הטבח, רואה שמנהיגי האופוזיציה לא רוצים את זה כמותו: הם מוכנים לעשות הרבה, הוא מוכן להקריב הכול. הם מוכנים להיות אופוזיציה נושכת, הוא מוכן להיות אופוזיציה הרסנית. הם מוכנים להפגין בקפלן, הוא מוכן לשלוח את רמי בן יהודה לבית של זאב אלקין. הם מוכנים לתמרן ולעשות מניפולציות, הוא מוכן להוליך בכחש. הם מוכנים לעבוד קשה, הוא מוכן להזיע אם צריך. הוא פשוט רוצה את זה יותר.
וכך, שנה וחודשיים אחרי הטבח – ראש הממשלה נמצא במקום הכי טוב שהוא יכול להיות בו, מבחינה פוליטית כמובן. ממשלתו הורחבה ל-68 מנדטים כאשר גם גלנט ה"מורד" מוחלף בח"כ נאמן יותר, וה"סכנות" המרחפות מעליה לא באמת מאיימות. לא צריך להתרגש מדי מהאירוע המטורלל שבו נאלץ נתניהו להגיע ממיטת חוליו וח"כ בועז ביסמוט – מהשבעה על אימו.
זה אולי אירוע טקטי חמור מבחינת ההתכתשויות בתוך הקואליציה, אבל ברמה האסטרטגית – דבר לא השתנה. לקואליציה יש אינטרס לשמור על הדבק שלה: החרדים לא ילכו לשום מקום, גם בן גביר לא יוותר מהר כל כך על הכיסא הנוח בלשכתו. זו גם הסיבה שנתניהו בטוח שהוא יכול לאשר עסקת חטופים בממשלה. והוא אכן יכול.
אם נוסיף על כל אלה את העובדה שהקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לא באמת מזיזות את דש מעילו, ושמרבית הציבור שאיבד (אלקטורלית) ב-7 באוקטובר חזר אליו, ראש הממשלה מחשב מתי הרגע הנכון מבחינתו לצאת לבחירות. עם תחילת שנת 2025, זה כבר ברור: נתניהו הוא עדיין השולט המרכזי על המפה הסינופטית של הפוליטיקה הישראלית. ברצותו, יביא עצמו למבחן הציבור ואת ממשלתו לבחינה אמיתית של מחדליה; ברצותו, ימשיך עד המועד הקבוע בחוק לבחירות: 27 באוקטובר 2026. אלוהים גדול עד אז. בדרך, בל נשכח, יש שנתיים (לפחות) של ממשל טראמפ, ואולי מורשת חדשה בדרך בדמות נורמליזציה או תקיפת מתקני הגרעין של איראן. למי שהיה ספק: ראש הממשלה לא הולך לשום מקום.