הודעת הפרישה של חבר הכנסת יואב גלנט בשעה 20:30 תפסה את חלקנו בעיתוי לא כל כך נוח. מצד אחד מדובר באירוע הפוליטי הבולט לשנת 2025 (טוב נו, זה היה היום הראשון של השנה) ומצד שני משחק העונה בין המובילה באר שבע לסגניתה מתל אביב. זפזפתי בין ה-2:2 לבין הנאום הצפוי מראש.
בשני המקרים לא היה מהפך בטבלה - מכבי לא ניצחה ואיש גם לא יצא לרחובות לתבוע את עלבונו של מי שניסה להצטייר כמגן שלטון החוק והמצפון היחידי בליכוד, מ"לילות גלנט" ולקיחת האחריות (העמומה) על מחדל 7 באוקטובר, ועד הגנתו על צה"ל ותמיכתו הנלהבת בוועדת חקירה ממלכתית.
ככה זה כנראה בסדרות - הפרק הראשון, ליל גלנט 1, הוציא כמעט את כל מתנגדי נתניהו לרחובות, הפרק השני הוציא את חלקם ולפרק השלישי, זה של 1 בינואר, בקושי היה רייטינג. הכותרות כבר עברו לניו אורלינס, לטיימינג הנפלא של פרישת ליאת בן ארי ("בלי קשר למשפט נתניהו") ופיצוץ המעלית בראשון לציון.
ליואב גלנט זכויות רבות כלוחם גיבור ומפקד נערץ, אך במשמרת שלו כאלוף פיקוד דרום נחטף גלעד שליט ובמשמרת שלו כשר ביטחון נחטפו 251 אזרחים וחיילים. פרשת הפלישה להרחבת ביתו במושב עמיקם מנעה ממנו את התפקיד שהכי רצה - רמטכ"ל. עם זאת, הציבור, בהם מוחי קפלן, מחל לו על כך, כי ככל כנראה עשה לדידם את הדבר הנכון. זה מזכיר מעט את פרשת חריגות הבנייה של התובעת ליאת בן ארי - גם היא נסגרה. אם בכלל זה בעלה, עכשיו באמת כל אחד יוכל לעשות למען ביתו.
גלנט היה מזכירו הצבאי של אריאל שרון ולעיתים בן בית ב"פורום החווה". הוא הצטרף בכלל למפלגת "כולנו" של משה כחלון ומשם דילג לליכוד. בשנים האחרונות הליכודניקים נוטים להתחשבן עם העוברים והשבים. זה סוג של אות קין על מצחו של מי שלמשל היה בקדימה (ברקת, דיכטר, הנגבי), מירי רגב (שאחרי שירותה בהתנתקות פלירטטה עם העבודה) ואפילו גדעון סער, הצעיר מנוער התחייה שהלך לליכוד, פרש ל"תקווה חדשה" ועכשיו צועד עם הגיבנת חזרה.
הפורש החדש היה יכול לאמץ את דרכיהם של רבים מקודמיו כמו למשל זו של איציק מרדכי, השר הראשון שפוטר אי פעם בידי נתניהו. מרדכי, שר הביטחון המפוטר יצא במתקפה חזיתית נגד נתניהו ("תסתכל לי בעיניים") והצטרף למפלגת המרכז בניסיון להפילו. כך פעלו גם השרים המתפטרים דן מרידור, רוני מילא ומשה בוגי יעלון שהפכו את הדחת נתניהו לפרויקט חיים. אביגדור ליברמן, עוד שר ביטחון מתפטר מממשלת נתניהו נושא את הוונדטה כבר שש שנים וכעת אולי משמיע קולות אחרים.
לגלנט יש שתי אלטרנטיבות בעייתיות. הוא היה יכול ללכת בדרכו של יעלון. לתקוף, לפרסם סיפורי זוועות מהקבינט ולטעון כקודמיו ש"ביבי לא כשיר". הוא היה יכול להיות פחות קולני אבל נאמן ל"צו מצפונו", להישאר בכנסת ולסכל את חוק ההשתמטות. זו בהחלט דילמה לגיטימית – האם אתה בכנסת בזכות עצמך או בזכות מפלגתך.
כשחבר הכנסת אלכס גולדפרב, איש צומת לשעבר, חצה את הקווים והיה הקול המכריע למימוש הסכמי אוסלו, השמאל שיבח את מי שהצביע על פי מצפונו והימין גידף את האיש שנטש כדי לקבל מיצובישי – רכב שרד כאתנן פוליטי לסגן שר. זה קרה גם עכשיו, כשחבר הכנסת אלמוג כהן גילה "מצפון יתר" ובניגוד לעמדת איתמר בן גביר וסיעתו, הצביע עם נתניהו וביסמוט כי לא נאה לגרור אותם, במצבם, למליאה.
אבל גלנט בחר בדרך האמצע, סוג של להיות בלי ולהרגיש עם. הוא נמנע מריאיונות וממסיבות עיתונאים כדי לא להיגרר ולתקוף את ראש הממשלה. הוא ברח מהזירה הפוליטית כדי לא לריב עם חבריו למפלגה. האסטרטגיה ברורה - לנסות ולחזור, לא עכשיו, אלא רק אחרי עידן נתניהו. כשנתניהו היה שר האוצר הוא החליט להימנע בהצבעה בממשלה על תכנית מפת הדרכים. הוא חזר "מבואס" לרכב השרד ואמר: "מי שנמנע בהצבעה, אינו יכול להיות מנהיג". בדיעבד אותו נתניהו הוכיח אחרת.
מוטב היה לו, לדעתי, להמר על צל"ש או טר"ש: להישאר ולשאת את נס המרד בסיעה נגד חוק הגיוס, או לשבת בחוץ כדי לחזור בתקווה שיזכרו שבסך הכול היית ילד טוב. ההוא מכולנו שנשאר בליכוד. זה הימור נאיבי למדי, איש לא יזכור אותך.
ראו מה קרה למורד, אלכס גולדפרב - הוא זכה לתשואות ממחנה השמאל אך נזרק לכל הרוחות כשביקש להצטרף לשורות העבודה. גולדפרב אפילו לה הצליח להיבחר לרשות מועצת באר טוביה. טוב, במושב עמיקם יש כאלף תושבים, אז אולי בכל זאת יש לגלנט עוד סיכוי.