החשש הגדול כעת הוא שישראל, שמתמודדת בפעם הראשונה במלחמה הזאת במסלול המדיני, במקום למקסם אותו תתמיד בקוצר הראייה הפוליטי שאפיין את ניהול המלחמה עד כה, תנמיך את הדרישות ותקטין את תוצאות המדיניות האפשריות, ולא תקצור את ההישגים הצבאיים והיכולת לייצר גיאו-אסטרטגיה אזורית שונה.
מאמץ המלחמה עסק בלנתק בין זירת הצפון לעזה, ובין זירת איראן ללבנון. בפועל, הוא לא צלח והמלחמה התנהלה בכל הזירות במקביל ובסיוע הדדי רצוף ביניהם. צה"ל בלחימה בלתי רגילה, בזכות מודיעין יוצא מהכלל, חיל האוויר המופלא והמוטיבציה של לוחמי היבשה הביאו לשורה של הישגים גבוהים בכל הזירות. אומנם זה נעשה בדירוג ולקח זמן, אך התוצאה היא שלבסוף פירקו את כל מערכות הלחימה שנבנו סביבנו בעשור האחרון.
כעת, כשהמצב התהפך וכשהאויבים במצב שהם נזקקים להפסקת המלחמה יותר מאיתנו, הדרג המדיני תקוע ולא מצליח להשתחרר מהתפיסה הקודמת של הצורך בהפרדה. הוא צריך להפוך גישה ולהפעיל לחץ הפוך - לחבר בין הזירות בהשפעת הלחץ. על תקן - כפי שסייעתם אחד לשני במלחמה עבור קבלת הפסקת לחימה, תדרשו להפעיל לחץ אחד על השני על מנת שישראל תסכים להפסקת אש. כלומר, ליצור לחץ מדיני בין הזירות ולגרום לחיזבאללה בעבור הפסקת האש ללחוץ על חמאס לשחרר את החטופים. עבור הסולידריות שלהם לחמאס הם שילמו מחיר כבד ביותר, עכשיו שחמאס ישלם חזרה עבורם. מבחינתם, אם חאלד משעל רוצה חופש לשבת בביירות הוא צריך לשלם בהחזרת החטופים, ואם נעים קאסם המזכ"ל החדש רוצה לחגוג גיל 72, הוא צריך גם ללחוץ את חמאס, ללכת אחורה ולהחזיר את חיזבאללה לממדיו הפוליטיים, ולהסיר התנגדות לפריסת צבא לבנון בביירות לא רק בדרום. בתמורה, צה"ל יפסיק לרסק מהאוויר את מוסדות הארגון.
היפוך אסטרטגיה
גם לאיראנים צריכה להיות תמורה הפוכה. לפי איומיהם, נראה שהזיכרון שלהם קצר במיוחד ויכול להיות שצה"ל צריך להמחיש להם שללא הגנה אווירית מצבם חמור ונתון לשיקול דעתה של ישראל יותר מאשר לכוחם. כמה מטסים ליליים גם בלי תקיפה ירעננו את זכרונם. האמריקנים יכולים להשיג בתמורה הישגים של לחץ מצידם גם על חמאס להחזיר חטופים וגם על חיזבאללה, כולל התחייבות להפסקת התמיכה מצידם שבלאו הכי בשנים הקרובות מצבם לא יאפשר זאת. לחץ חזק משולב עם האמריקנים יכול גם להכניסם למסלול הסכם גרעין.
להיפוך האסטרטגיה נדרשים שני דברים: ראשית, את האמריקנים מלא-מלא. זו בעיה לא פשוטה בעקבות חוסר האמון וההתנהלות של נתניהו.
הבעיה השנייה היא שלנתניהו נוח מאוד להתרפק על הישגי צה"ל ולנכס לעצמו אותם, למרות שהם הושגו לא רק בהשקעה של צה"ל אלא שבלי שצה"ל היה לוחץ גם לא היו קורים. השאלה המרכזית היא אם נתניהו מוכן לקחת סיכון מדיני, כי גם ישראל תידרש גם לוותר בוודאי אם היא באמת רוצה להחזיר את החטופים. זה כרוך בוויתור על חלום סמוטריץ' לכיבוש עזה, ועלול לערער את הקואליציה שהוא בן ערובה שלה.
זאת גם שעתם של ראשי מערכת הביטחון. אחרי ההישגים הגדולים שהביאו עליהם לצמוח, להיות מעורבים ולהשפיע כעת על ההישגים המדיניים. זאת גם על מנת לשמר את הישגיהם שעלו בדמים רבים, וגם כי אינם פוליטיים ומבינים את אחריותם המלאה, בעיקר להחזרת החטופים. הם יעמדו למורשתם ההיסטורית שתזכור אותם כמי שעשו הכול להשיג את מטרות המלחמה ולהביא את אחינו ואחיותינו החטופים. או חלילה לא עשו את שביכולתם והיו חלק מההפקרה שלהם, כתם ובושה שלעולם לא תימחה.
למנהיגי מערכת הביטחון יש דרג מדיני שקיים שם בסמכות, אך בצער אין מעליהם את המנהיגות והאחריות. אוסף הקואליציה, שכל אחד שם משרת מטרות אישיות וכיתתיות, לא חוצה אפילו את מבחן האחדות בשאלה הכל כך ברורה של הירתמות כל העם למלחמה והעמידה בגיוס. לסמוטריץ' אין בעיה לבגוד בבני הציונות הדתית, אלה שמשלמים מחיר דמים עצום במלחמה הזאת, ולקדם חוק גיוס מופקר על ראשם. לסמוטריץ' אין בעיה להפקיר אזרחים חטופים, שבהיותו שר בכיר בממשלה הוא אחראי למחדל שהביא לחטיפתם, הפקרה למען חלום גוש קטיף שלא יקרה. את בן גביר לא מעניין כלום חוץ מציוצים אינפנטיליים, ביטחון הפנים של מדינת ישראל מעולם לא היה כל כך גרוע. את החרדים מעניין רק הכסף ואת נתניהו בעיקר מעניין נתניהו. זה בדיוק המצב, ולכן מי שלקח את האחריות להציל את ישראל מהאסון הביטחוני שפקד אותנו והביא לניצחון מרשים נדרש כעת ללחוץ בכל כוחו, בכל כובד משקלו, כדי שיושגו כעת ההישגים המדיניים ויוחזרו החטופים.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים