טוב עושה מדינת ישראל שחתרה לסיום מבצע "חיצי הצפון" ולהסדרה בעת הנוכחית. ישראל לא השכילה לצאת למלחמה בצפון בזמן. התמרון הקרקעי בלבנון יצא לדרך לפחות חצי שנה מאוחר מידי. עם זאת, היא כן משכילה לסיים אותו, בזמן. היא סוגרת את התמרון, רגע לפני שמהלך צבאי מפואר, ממוקד ויעיל הופך לעוד מלחמת התשה; מערכה שאין לה סוף, עם מחירים עצומים, ושתמונת הסיום שלה לא ברורה. ישראל תפנה משאבים להתמודדות עם אין-ספור אתגרי ביטחון לאומי אחרים, בראשם השבת החטופים, החזית בעזה והתמקדות בראש הנחש: איראן.
האם השמדת חיזבאללה כליל הוא יעד ריאלי? ייתכן. האם ניתן לבודד את חיזבאללה מאיראן, לייצב את מדינת לבנון ולהשיב את ביירות לימיה העליזים כ"פריז של המזרח התיכון"? אולי. אבל מה שבטוח זה שישראל לא צריכה לקחת על עצמה, בעת הנוכחית, משימה בגודל כזה. לא עכשיו, ולא לבד.
רבות דובר על פרטי הסכם ההסדרה בצפון. היה למשא ומתן והשיח סביבו ערך, בעיקר בתור תרגיל בתיאום ציפיות בין ישראל לבין העולם והאזור לגבי מה יקרה מעכשיו והלאה. אבל מה שחשוב יותר מפרטי ההסכם מול לבנון, מול חיזבאללה, מול ארצות הברית ומול צרפת - הוא ההסכם (הלא-כתוב) של מדינת ישראל עם אזרחיה.
מדינת ישראל היא זו שהפרה את ההסכם בינה לבין תושבי הצפון, וזה לא התחיל ב-8 באוקטובר, עם הצטרפות חיזבאללה למערכה. היא עשתה זאת באופן עקבי, שיטתי, מידי יום, במשך שנים. היא הפרה את חלקה בהסכם בכל הכלה של כוח רדואן מדרום לליטאני, בכל התעלמות מרעשי חפירה של מנהרה סמוך לגבול, בכל הבלגה על הקמת אוהל חיזבאללה בשטח ישראל. היא שברה את האמון בכל פעם שבחרה שוב, למרות זעקות תושבים, למרות המודיעין, לא לפעול. שנים של הפקרה לא נעלמות בחודשיים של כניסה קרקעית, מבצעי ביפרים, חיסולי ראשים ונייר חתום עם ארגון טרור רצחני. בכדי שהצבע ללחיים של תושבי הצפון יחזור, ממשלת ישראל צריכה לעבוד, כל יום מחדש, בשיקום האמון. לקום כל בוקר ולחתום מחדש על שבועה שאומרת "Never Again" על הפקרת הצפון.
השבת הביטחון והאמון של תושבי הצפון צריכה להתבסס על שורה של רבדים. ראשית, על מידת הפעלתנות של ישראל בשטח, הלכה למעשה. מדינת ישראל חייבת להפעיל מדיניות של "אפס הפרות" בדרום לבנון. אפס. לא מידי פעם, לא "תלוי בהפרה". אפס. "אפס הפרות" זה הרמטי. "אפס הפרות" זה ברזל. כל הפרה שלא תמוגר על ידי המנגנון הבין-לאומי, תהיה חייבת להיות מטופלת מיידית על ידי מדינת ישראל. זה יהיה מאתגר, שכן הקהיליה הבין-לאומית תנסה ללחוץ על ישראל לאפשר למנגנונים הלבנוניים והבין-לאומיים לברר, לבדוק, למצות. אסור יהיה לישראל להיכנע לכך. היא תהיה מחויבת לפעול, על פי החוזה הלא-כתוב שלה עם אזרחיה.
הרובד השני הוא שקיפות. ממשלת ישראל תהיה חייבת לשקף לראשי הרשויות ולתושבים (ככל שהצנזורה מאפשרת) מה בדיוק קורה בגבול לבנון באופן שוטף, ברמה שבועית. יהיה עליה לדווח לאזרחיה, בדיוק כמו בימים העצימים ביותר של המלחמה, דיווח מלא ומפורט: "השבוע זיהינו כך וכך, פעלנו כך וכך, והאירוע הסתיים באופן הזה". ככה, כל שבוע. לתמיד. האזרחים צריכים לדעת מה קורה שני קילומטרים מהבית שלהם, איך זה מטופל ואם השותפה שלהם להסכם - מדינת ישראל - עומדת במחויבות שלה, כלפיהם.
הרובד השלישי הוא נוכחות. תושבי הצפון צריכים להרגיש ולראות את צה"ל בשטח מידי יום. הם צריכים לדעת כי ישנה נוכחות מוגברת של כוחות המוצבים לאורך קו הגבול, סמוך ליישובים ולבסיסים בכל ימות השנה, במהלך השבוע ובשבתות, בימי חול ובחגים. הם צריכים לראות בעיניים שהצבא נוכח, מפטרל, שומר, מדווח, מטפל. מתייחס לכל תזוזה חשודה מעבר לגבול, מטפל בכל דיווח של תושב ששומע רעש חריג סמוך לגבול. כיתות הכוננות ביישובי הצפון צריכות לקבל מעטפת גיבוי מלאה - באימונים, ציוד ותקציבים. על ישיבות הממשלה להתקיים אחת לרבעון בצפון, כולל סיור מקיף של ראש הממשלה ושר הביטחון - שמוודאים אישית שהזירה הצפונית מוחזקת, ההרתעה לא נשחקת, לראשי הרשויות יש את הכלים לספק ליישובים את כל צורכיהם ולתושבי הצפון יש - אימא ואבא.
"מבצע חיצי הצפון" הגיע כנראה לסיומו. אבל במידה רבה, סיום המבצע הוא רק ההתחלה. ההסדרה בזירה הצפונית חייבת להיות רק השלב הראשון בתהליך המורכב של השבת תושבי הצפון הביתה בביטחון. השלב הראשון לבנייה מחדש של האמון שנשבר. השלב הראשון בכינון הסכם חדש בין מדינת ישראל לאזרחיה, שאסור שיופקרו יותר, לעולם.
>>> ליאן פולק-דוד היא יועצת אסטרטגית. שימשה בעבר כיועצת במשרד רה"מ, המל"ל ובצוות המו"מ עם הפלסטינים. חברת "פורום דבורה". יועצת לשעבר בחברה של טוני בלייר המייעצת לממשלות