ערך האחריות מופיע כאחד מערכי צה"ל, ובהגדרתו נכתב כי "החייל יפעל תוך גילוי מעורבות, יוזמה ושקידה... כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו". נדמה כי הרמטכ"ל הנוכחי אינו מוכן לשאת באחריות לכישלון הגדול ביותר של צה"ל מאז הקמתו. חמור מזה, התנהלותו של הרמטכ"ל משדרת כי מבחינתו האחריות רובצת לפתחם של מפקדי השדה - ולא לפתחו של המטה הכללי.
במשך עשרות שנים שבהן זכיתי לשמש כמפקד בצה"ל, היה ברור כי מפקד שנכשל כישלון חרוץ במשימתו צריך לסיים את תפקידו בהקדם האפשרי. כך נעשה באין-ספור אירועים ערכיים ומבצעיים. זה היה נכון כלפי מ"פים ומג"דים שכשלו במשימת ההגנה, זה היה נכון כלפי מפקדים בכירים כגון צ'יקו תמיר ועימאד פארס, ועד לרמטכ"לים דוד אלעזר ודן חלוץ שהתפטרו מתפקידם בעקבות כישלונם בניהול המערכה.
בהקשר זה חשוב כמובן גם להזכיר את החלטתו של הרמטכ"ל הנוכחי להדיח, לפני כחצי שנה ובשיאה של הלחימה, את אל"ם נוחי מנדל בעקבות תקלה מבצעית שקרתה במשמרת שלו כרמ"ט הנח"ל.
הרמטכ"ל הרצי הלוי התבטא לפני חודשים ארוכים ואמר כי הוא אכן אחראי למה שקרה ב-7 באוקטובר, ובבוא העת הוא יתן על כך דין וחשבון. עם זאת, נדמה כי הדברים היו בבחינת מס שפתיים ובפועל הוא, יחד עם נוספים במטה הכללי, ממשיכים להתנהל על פי אותה קונספציה שגויה ובאופן שנותן פרשנות מאוד מרחיבה לפעולות שאותן עליו לבצע בעת הזו.
לאחרונה אמר אחד האלופים במטה הכללי ש"בגזרה הצפונית לא יכול היה לקרות לנו מה שקרה בגזרת עזה". במכתב הפרישה כתב מפקד 8200 כי הבעיה היא ש"לא הבאנו את ידיעת הזהב". המשמעות היא שהפיקוד הבכיר מעדיף להתייחס ל-7 באוקטובר ככישלון נקודתי, ושלו רק הייתה בידו אותה ידיעת זהב, הכול היה נראה אחרת.
זוהי תפיסה יהירה שמקורה באי המוכנות לקבל אחריות. אם הכישלון הוא נקודתי, אז הש.ג. הוא האשם וסביבו יש למקד את התחקיר
אני מבקש לכפור בהתבטאויות הללו ולטעון כי עלינו להכיר בכך שכישלון 7 באוקטובר אינו כישלון מקומי או פספוס מקרי. ידיעת זהב הייתה, לכל היותר, דוחה את הקץ וחמאס היה ממתין להזדמנות טובה יותר שבה העיניים שלנו היו רואות - אך הראש היה מסרב לקבל.
הבעיה עמוקה וחמורה בהרבה וקשורה ל-DNA שהתפתח בצה"ל על רקע המעבר מתפיסת "הכרעה" לתפיסה של "הרתעה". הבעיה היא בקידום קצינים "יס-מנים" על חשבון קצינים התקפיים ויוזמים. הבעיה היא בקניית השקט המדומה ובטפיחה האין-סופית על השכם אחרי סיום סבב נוסף מול חמאס. הבעיה הינה בסגירת עשרות חטיבות מתמרנות בעשרים השנים האחרונות לטובת מימוש תפיסת הצבא הקטן והחכם.
הבעיה היא באמונת השווא כי יכולות טכנולוגיות, מרשימות ככל שיהיו, העולות בעשרות מונים על כל יריב בסביבה, מייתרות את הצורך להחזיק בתפיסות הצבאיות הקלאסיות. הגישה שהמתינה "לרקטות שיחלידו" גרמה לחלודה ביכולות התמרון עד כדי כך שכאשר הנורא ביותר קרה, צה"ל מצא את עצמו ללא תוכנית מגירה עדכנית לתמרון והכרעת האויב שבעזה.
הרמטכ"ל לא מקבל את הטענה הנ"ל והוא מאמין בכל מאודו כי אירוע 7 באוקטובר הינו כישלון מקומי והוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. לכן, מרשה לעצמו הרמטכ"ל להמשיך ולשדר עסקים כרגיל, שהרי מבחינתו יש לו עוד שנה שלמה להמשיך ולהוביל את צה"ל. הוא מרשה לעצמו למנות מפקדים חדשים בצה"ל - גם כאלו שאופן תפקודם לא תוחקר באופן שקוף.
לשיאם הגיעו הדברים במינויו של האלוף שלומי בינדר לראש אמ"ן. האלוף בינדר שימש באותו יום נורא כרח"ט מבצעים. זהו האיש שאמור היה לדרוך את צה"ל לפעולה באותו יום בשעה 04:00 לפנות בוקר - ולהפעילו החל ב-6:29 ולאורך היום כולו. גם כיום, תחקיר של חטיבת המבצעים טרם פורסם, אך ברור לכל בר-דעת כי קיימת עננה כבדה באשר לאופן תפקודה של החטיבה, עננה אשר חובה היה על הרמטכ"ל להסיר בטרם קידומו של מפקד החטיבה לתפקיד כה בכיר.
נראה שגרירת הרגליים בנושא התחקירים אינה באג אלא פיצ'ר מבית היוצר של הרמטכ"ל. בין ועדת החקירה (שיש חובה מוחלטת להקים) לבין התחקירים של הקרבות הטקטיים ב-7 באוקטובר עצמו, חסר תחקיר אחד משמעותי: כיצד פעל הפיקוד הבכיר, מרמת האוגדה ועד הרמטכ"ל עצמו. ההחלטה המוזרה לפרסם תחילה דווקא את תחקיר אירועי הקרב של יחידת שלדג בבארי, נראית יותר ויותר כמו ירי נורים להסחה.
כיצד הצבא - הנשען על היותו מערכת לומדת ומשתפרת - יכול לעמוד בחובתו הציבורית אם לא ישאל את עצמו מהו המידע שעמד בפני המטה הכללי במהלך הלילה? מהו המידע שזרם כלפי מטה? מהן הפעולות שננקטו בכל הרמות? מהן ההחלטות שהתקבלו במטה הכללי במהלך היום? מה היו ההנחיות כלפי חיל האוויר? ואיך קרה שעשרות רבות של גדודים ישבו בבסיסים במשך שעות ארוכות, בזמן שאזרחים זעקו לעזרה? אלו אינן שאלות שנוגעות לשאלה מי אשם, אלא שאלות שתפקידן להבין איך נמנע את ההפתעה הבאה כאשר נתייצב מול אויב מתוחכם יותר.
נקודה נוספת נוגעת לכך שאת התחקירים הללו מובילים קצינים בסדיר, בדרגות סא"ל ואל"ם. קצינים אלו יתמודדו בקרוב על תפקידם הבא ועל קידומם בצה"ל, כאשר בין מי שיקבעו את קידומם יושבים אלה שיש להם אחריות ישירה ועקיפה לחלק גדול מהמחדלים שאותם מתחקרים הקצינים הזוטרים. מי יכול לטעון שבמצב כזה ניתן לשמור על שקיפות התחקיר ועל עצמאות המתחקר?
במציאות מתוקנת, מן הראוי היה שצה"ל ימנה קציני מילואים בכירים לביצוע התחקירים, כאלו שאינם בעלי אינטרס מובנה לרצות את בכירי צה"ל. כנראה שמישהו במערכת הצבאית חושש ממה שיש לקצינים האלו לומר.
יש הטוענים כי לא ניתן להחליף רמטכ"ל באמצע מלחמה. ההיסטוריה מוכיחה כי מפקדים בכירים רבים הוחלפו במהלך מלחמות ולרוב זה שיפר את ביצועי אותם צבאות. בנוסף לכך, אם ניתן תוך כדי מלחמה להחליף מפקדי אוגדות, אלופים ואפילו שר ביטחון - למה שנחשוב שלא ניתן להחליף רמטכ"ל?
ברמה האישית, זכיתי להכיר את הרמטכ"ל לפני קרוב לשלושים שנה. תמיד חשתי כלפיו הערכה רבה - על ענייניותו, על מקצועיותו הבלתי מתפשרת ועל צניעותו. עם זאת, רמטכ"ל אינו רק אדם אישי אלא מוסד שיש לו אחריות עליונה על עיצוב פניו של צה"ל. לצד הזכויות הרבות שעומדות לרא"ל הרצי הלוי, החלטותיו של הרמטכ"ל בשנה האחרונה פוגעות בתהליך ההשתקמות של צה"ל לטווח הארוך. טוב יעשה הרמטכ"ל אם יודיע בהקדם על מימוש אחריותו וסיום תפקידו.
>>> חזי נחמה הוא קצין במילואים בדרגת אלוף משנה. שירת כמפקד חטיבת אלכסנדרוני, מפקד חטיבת מנשה, סמח"ט גבעתי, מפקד גדוד גפן ומפקד גדס"ר גבעתי. במלחמת חרבות ברזל התגייס למילואים ושירת כראש מטה חטיבה 261 של בה"ד 1 ומפקד קורס קציני מילואים, אך שירותו הופסק. כיום ממובילי פורום "מפקדים ולוחמים במילואים"