שורת המכות שהנחיתה ישראל, בראשם החיסולים המוצלחים שביצעה ומעל הכול החיסול של יחיא סינוואר בן השטן, יוזם ומבצע הטבח הנורא ב-7 לאוקטובר, שהשפיל אותנו כמו שאף אחד לא העז ומת כמו כלב נמלט, יכול לסמן פתחו של עידן חדש סביבנו.
ישראל יכולה לנצל את ההצלחות המסחררות הללו ולתרגמן להישג מדיני גדול, ובתנאי שתעשה זאת בהקדם כי השפעתן תיעלם די מהר. ניתן גם, כמו שקרה עד עתה, לנצלם למטרת רווח פוליטי בלבד ולחזור חזרה עמוק למלחמת ההתשה שבה אנו כבר מצויים יותר משנה. כך שוב נאבד את המנופים ליציאה מהמלחמה חזקים עם הסדר ליציבות אזורית.
הצורך לקבל החלטות שמהן ישראל נמנעת כבר חודשים ארוכים מגיע לשעת אמת נוספת. ההישג ברצועת עזה הינו כנראה הכי קרוב לניצחון המוחלט שנתניהו רצה. זה אולי הגיע לו מוקדם מדי, אך מכאן לא רק שאין כל כך לאן לעלות אלא שיש בעיקר לאן לרדת. הרצועה עדיין נשלטת בידי חמאס, שכל עוד לא יוחלף שם לא יחול שום שינוי. הארגון אומנם נפגע אנושות אבל רחוק מלהימחק. חמאס משלים בחזרה את השורות וישראל משלמת בינתיים מחירים כבדים מאוד בחיי חיילינו, שחוזרים פעם אחר פעם לג'באליה ולמקומות אחרים ברצועה. רק אמש (שבת) נהרגו עוד שני חיילים, מעבר לארבעים לוחמים שאיבדנו רק בחודש האחרון.
כעת האח, מוחמד סינוואר, יקח את השליטה בשטח לידיו ויטיל מורא לא פחות מאחיו בקרב העזתים. חאלד משעל ישלוט וינחה מבחוץ, כאשר הוא הרבה פחות מושפע מלחץ הפעילות הטקטית של צה"ל ויכול להקשיח את עמדותיו. לארגון לא חסר כסף והוא יכול להתאושש. המירוץ כעת הוא על תפיסת השליטה בעזה שאחרי סינוואר, ואם ישראל לא תדחוף כעת למהלך מדיני שימלא את הוואקום שם בהקמת ממשל טכנוקרטי ומשטרה חזקה בעזרת המדינות הערביות וארצות הברית שמוכנות לכך, חמאס שממילא שם ישתקם ויתחזק. מטרת המלחמה המרכזית של ישראל שהיא לפרק את שלטון חמאס, שעלתה ועולה לנו במחיר דמים רב, שוב תוחמץ.
לישראל יש את המטרה העליונה בחשיבותה ודחיפותה - החזרת החטופים שזמנם של החיים מתקצר בכל יום שעובר ובלעדיהם אין ולא יהיה לישראל שום ניצחון או הישג להתפאר בו. גם הסיפוק מהרג סינוואר לא ממלא אפילו גרם אחד מבור החסר העצום והעננה על היעדרם. אומנם, היכולת להחזירם כעת עלולה להיות אף קשה ממקודם, אבל אם ישראל באמת רוצה להחזיר אותם היא צריכה ליזום ולהתאמץ הרבה יותר מאשר הצהרות של מס שפתיים והמתנה שמשהו יקרה. קיים ספק גדול מאוד אם ראש הממשלה באמת רוצה בהחזרתם וגם מוכן ללכת על זה בכל הכוח. בינתיים הוא משתמש בהם בציניות רבה ולא עושה שום מאמץ כנה להחזירם.
אם ישראל תהיה מוכנה ללכת על יוזמה חדשה, במסגרתה יתאפשר לחמאס נציגות ייצוגית בממשלה טכנוקרטית חדשה, כארגון פוליטי לא חמוש עם מהלך של פירוז והכנסת משטרה וממשל טכנוקרטי שישלוט, נקבל חטופים ושקט אמיתי להרבה שנים. אם ישראל תמשיך בדרכה ולא תלך קדימה, אלא במקרה הטוב תחזור לנהל משא ומתן עם חמאס בלבד, לא רק שהיא מונעת ניצחון אלא שהיא תמנף במו ידיה את חמאס מחדש. שאלת השאלות היא אם ראש הממשלה ילך על יוזמה מדינית או ידבוק ברצון המשיחיים בכיבוש עזה והמשך המלחמה. מההחלטה הזאת של לאן הולכים אחרי חיסול סינוואר נתניהו כבר לא יוכל לברוח, וזה גם יבהיר את האמת לכולם.
ההזדמנות בחיסול מנהיגי הטרור סוללת דרך למהלך מדיני-אזורי גדול יותר מעזה, שכן ההישגים הקטינו מאוד את איראן, שבנתה לעצמה דימוי של ענק אזורי ונתגלתה אחרי ריסוק עמוד השדרה של חיזבאללה, פירוק חמאס וקיצוץ החות'ים, יותר כגמד אזורי שחושש על עורו עצמו.
למרות התקפת הכטב"ם בקיסריה, שלא באמת ברור אם מדובר בהנחייה מאיראן ולכן זאת טעות להפריז בחשיבותה, יש הזדמנות גדולה לשלב ידיים עם האמריקנים למהלך של הסדרה אזורית שתתחיל לסגור את המלחמה עם הישגים נכבדים ועם ידה של ישראל על העליונה, גם מבלי להיכנס כעת למהלומות מול איראן. שכן, כל עוד יתחיל פינג-פונג של התקפות הדדיות לא יהיה ניתן לסגור שום זירה, כולל לא מול חמאס ברצועה. כל עוד יש לחמאס ולחיזבאללה שביב תקווה להסלמה אזורית, אף אחד מהם לא יתקפל לטובת שום הסדר ומלחמת ההתשה תימשך בלי נקודת יציאה נראית לעין.
יש היגיון בצורך להשיב לאיראנים כגמולם על ההתקפה המתגרה בישראל. אין ספק שאם ישראל הייתה יכולה ללכת עם האמריקנים במבצע משותף על חיסול הגרעין, לא היה בכך שום שאלה וצריך היה לפעול בכל הכוח - השמדת הגרעין זה עניין קריטי לביטחונה של ישראל, אבל הליכה כעת באיחור רב על פעולה קטנה רק בשביל להגיב בצורה שלא תשנה את המשוואה, ובעצם תפתח מערכה חדשה של מהלומות הדדיות מעלה את השאלה אם זה כדאי ומה העלות האלטרנטיבית, כולל החמצת היכולת להסדרה אזורית.
בהתבוננות על הרכב הממשלה והמוטיבציה לקיומה, ספק גדול מאוד אם יש ביכולתה לקבל החלטה כה אמיצה ללכת על מהלך מדיני גדול כלשהו, ובטח לא לוותר על תקיפה באיראן שספק אם בתנאים מוגבלים תשיג משהו.
ישראל עסוקה כבר מעל שנה בלהכות ללא הרף את אויביה, ללא שום כוונה נראית לעין להחזיר את החיים למדינה שכבר נלחמת בגבורה הרבה מעל ומעבר לכוחותיה. אם לא תפנה לנתיב מדיני, לא תוכל להחזיר לצפון את התושבים, נגדיל את משפחת השכול, ולאנשי המילואים שמשרתים כבר יותר מ-300 ימים את היכולת לחזור לדאוג למשפחתם ופרנסתם, שלא לדבר על עזות המצח של הממשלה בגיבוי השתמטות החרדית. לא ירחק היום שלא יהיה מי שימשיך לשאת בנטל השירות. הכלכלה של ישראל מגיעה לתחתית, ישראל מבודדת תעופתית ומוקצה מבחינה עסקית, קרוב ל-2,000 בתים נפגעו מהפצצות שנמשכות כבר מעל שנה, ישראל בשפל של בידוד מדיני חסר תקדים ובסוף גדל כאן דור של ילדים שנפגע קשות מהמלחמה וגם לו מגיע לחזור לשגרה. ישראל חייבת לסגור את המלחמה ולחזור ולבנות את עצמה. השאלה ששוב עולה היא מה יגבר על מה - האחריות, ההיגיון והשכל הישר או ההמשך של הפוליטיקה הקטנה, התשובה כנראה לא תאחר להיוודע.
חיסול סינוואר הפך כעת לנרטיב המרכזי לצדקת ראש הממשלה בכיבוש רפיח. נשאלת השאלה למה בכלל צריך נתניהו לקחת קרדיט על כל פעולה, הלו הוא ראש הממשלה, זה שמרוויח בכל מקרה מתהילת ההצלחות וגם כמובן אחראי על הכישלונות. לאלה ששכחו, הצבא היה מוכן עם התוכניות לכיבוש את רפיח מעל שלושה חודשים קודם לאישורו של ראש הממשלה, שבכלל לא כל כך רצה להיכנס לרפיח או לאשר את התוכניות. אחרי לחץ של בן גביר וסמוטריץ', הסכים להיכנס בזהירות לרפיח אחרי שהאמריקנים הסירו את התנגדותם בעקבות יציאת האזרחים משם. כיבוש רפיח מעולם לא הביא לניצחון המוחלט, ולא החזיר אף חטוף. זה לא תרם כהוא זה להשגת מטרות המלחמה של החלפת שלטון חמאס והחזרת החטופים.
מותו המבורך של סינוואר לא היה אף פעם במטרות המלחמה, והיינו הורגים אותו אם לא באקראי אז בכוונה בכל מקרה. צה"ל מעולם לא נכנס לרפיח במטרה לחסל את סינוואר, שבכלל באותה עת שהה בח'אן יונס. גם אחרי רצח ששת החטופים ב-16 באוגוסט הבנו רק בדיעבד שסינוואר היה שם. גם כשנהרג באקראי ידענו רק אחרי. למרות שהיה מושג כללי על שכונת תל סולטאן, לשם ניתן היה להגיע גם בלי צורך לעבור ברפיח.
צה"ל נכנס לרפיח במטרה לתפוס את ציר פילדלפי ולבלום הברחות, ולמנוע הוצאה של חטופים מתחת לציר. אלא שבמקום לעשות זאת ביום הראשון למלחמה, זה נעשה באיחור של שמונה חודשים, כמו שנאמר - לסגור את האורווה אחרי שכבר ברחו הסוסים. ציר פילדלפי אומנם זכה לתהילה של "אבן היסוד בביטחון הלאומי של ישראל" למשך 72 שעות, עד שהתברר שכל המנהרות למצרים חסומות. רק אז אמר השר דרמר באנגלית שבעצם אפשר לוותר עליו.
הסיפור האמיתי של רפיח היה הרצון להאריך את המלחמה ולהכשיל את עסקת החטופים, והסיבה האמיתית אכן הצליחה. לפחות 30 חטופים לא חזרו הביתה והשקרים של מכונת הרעל ממשיכים בלי למצמץ לנסות ולבנות את תדמית ראש הממשלה כבעל ההישג לחיסול סינוואר. אוי לבושה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים