שעון החול הנוגע לחופש הפעולה של ישראל החל לעבוד. 6 בנובמבר, יום לאחר הבחירות בארצות הברית, צפוי להוות נקודת תפנית ברמת המעורבות האמריקנית במלחמה. מי ייבחר יום קודם לכן חשוב במידה רבה: אם ייבחר דונלד טראמפ, התסכול על התערבות נתניהו בבחירות עלול לבוא לידי ביטוי בצורה נקמנית וכפייתית יותר מצד הבית הלבן - שירצה להוכיח שנתניהו לא יכול לעשות ככל שעולה על רוחו. אם האריס תיבחר, ביידן, שאומנם יהיה משוחרר ממועקת הבחירות, לא ירצה ללכת על מהלכים שישאירו לבאה אחריו מלחמה אזורית פתוחה. זה יהיה גם אקורד הסיום של כהונתו והקריירה שלו, ביידן לא ירצה להירשם כמי שהשאיר מאחוריו עולם מעורער ולא יציב. מספיקה מלחמת אוקראינה שעוד לא נסגרה. אמריקה של נובמבר תהיה שונה מזאת של אוקטובר ברמת המעורבות והדרישה, ככל הנראה, להגיע להסדרה אזורית.
אומנם בסוגיה האיראנית קיימת החמצה גדולה. פעולה משותפת אמריקנית-ישראלית צבאית ומדינית משולבת יכלה להביא לעצירת תוכנית הגרעין, אבל הסיכוי שביידן ירצה לפני סיום תפקידו ללכת על כך תוך הסתכנות במלחמה רחבה לא קיים, בעיקר נוכח חוסר האמון והמיאוס שיש לו מנתניהו. ישראל צריכה לקחת בחשבון את שינוי המדיניות הצפוי ולמצות מבחינה צבאית את מירב המהלכים שיש לה בזמן הקרוב.
מחיר הקטנוניות של נתניהו, שלא שלח את גלנט לארצות הברית דווקא בעת הזו, הינו גבוה מאוד. במקום ליהנות מיתרון האמון שנותנים האמריקנים בגלנט ולהשתמש בכך לטובת צרכי הביטחון הקריטיים כעת למלחמה, כולל תיאום ציפיות לגבי איראן, שוב בחר נתניהו בשיקולים אישיים קטנים על אף שזה פוגע ביטחונית במדינה.
תיאום התגובה לאיראן נמצא במרכז השיקול האמריקני כעת. היה וישראל רוצה חופש פעולה להגיב זה כעת, עוד לפני 6 בנובמבר. מאידך, כל תגובה לא מתואמת שתביא להסלמה תיצור משבר מאוד חמור ביחסים בין המדינות. הדיון הוא בעיקר על גבולות הגזרה של התקיפה. ישראל צריכה ללכת על "כואב מספיק ולא מבזה מדי". זו הנוסחה הנכונה לתגובה שאיראן תספוג ולא תשתגע, שתמנע אולי הסלמה.
בעיית הגרעין תצטרך קרוב לוודאי להיות חלק מפתרון של הקמת קואליציה אזורית, לצד קמפיין אגרסיבי מאוד כדי למנוע מאיראן להתגרען. כעת ברור לכולם מה המשמעות של איראן גרעינית. אחרי שנחלשה, יש סיכוי טוב יותר לעסקה נכונה יותר.
מהשיא אפשר לרדת - ואפשר לעלות
האתגר הגדול שעומד בפני ישראל כעת הוא המעבר למהלך מדיני. עד עתה ניתן היה לעמוד מאחורי ההישגים המרשימים של הצבא, מבלי להחליט או לבצע שום מהלך מדיני. אבל בלבנון, כמו בעזה, ההישגים הצבאיים מהווים שיא שממנו אפשר רק לרדת.
והנה ההסבר: כאשר נלחמים באויב סדור, מהלומות צבאיות קשות כמו שחטף חיזבאללה יכלו להביא בשלב מוקדם יחסית צבא סדיר ומדינה להרים ידיים כדי לשמר את המצב הקיים, וזה מצב של הכרעה - החלטה על כניעה. במלחמה מול ארגון טרור פונדמנטליסטי, האפשרות שירים ידיים כמעט ולא קיימת. מחיר ההקרבה הינו הפוך - ככל שהיא גדולה יותר, היא מעלה את ערך מלחמת הג'יהאד ואת גדולתו של המנהיג שעומד בגבורה. מחיר הסבל של העם הפשוט לא נספר ואינו משפיע על שיקול דעתו של המנהיג. הארגון, אחרי המכות, חוזר למעשה למצב הראשיתי המוכר שלו כארגון טרור מסתתר. לעומת זאת, מחיר השחיקה של מדינה מתקדמת כמו ישראל הולך ונעשה הרבה יותר יקר ופחות יעיל. אין הוכחות היסטוריות שמדינות הצליחו לחסר ארגון מבחינה צבאית ללא הסדר מדיני, למעט עומאן.
בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות. אחת, לנסות להדביר את חמאס וחיזבאללה עד הטרוריסט האחרון, לפי גישת סמוטריץ'. זהו מהלך אינסופי, במחיר בלתי אפשרי למדינת ישראל. השני, לפרק אותם מספיק חזק כדי לאפשר יצירת סדר חדש, "עירוי דם" של הממשלות. במקרה של עזה מדובר בגורם שיחליף את חמאס ובלבנון מדובר בחיזוק הצבא שיחליף את חיזבאללה על הגבול, מהלך שניתן לעשות רק במאמץ מדיני.
מה שמבלבל הרבה אנשים הינו ההישג הצבאי, שנותן לנו תחושה של כל-יכול. האמת היא שהיתרון הצבאי מצוי תמיד במהלך פתיחה מוצלח. ראינו, לצערנו, איך צבא הטרור של חמאס, החלש מיסודו, הפתיע במהלך הפתיחה וגרם לנו תבוסה נוראית. למרות זאת, היות שצה"ל חזק מחמאס לאין-שיעור, במלחמה נועזת בשטח קשה ביותר פירק צה"ל את חמאס הצבאי במלחמה, אבל ללא מהלך מדיני של תחליף כפי שהציע שר הביטחון. האפקטיביות שלנו בעזה יורדת, וחמאס חוזר ומתחדש לנגד עינינו.
מלחמת התשה משיבה לחיזבאללה את האתוס
בלבנון, צריך לומר ביושר שאם חיזבאללה היה יוזם ראשון את מהלך הפתיחה בדומה לחמאס, או שהיה מצטרף אליו באופן מלא כבר בהתחלה, היינו נמצאים בסיפור אחר לחלוטין מבחינתנו. למרות שכעת אנחנו רואים שהחששות מחיזבאללה היו מוגזמות, אם הוא זה שהיה פותח במלחמה לא בטוח שהיינו מבטאים את אותו הדבר כעת.
בכוחן של התוצאות הפנטסטיות שהושגו על ידי צה"ל נגד חיזבאללה לשתק כל צבא בעולם. עם זאת, היות ומדובר בארגון טרור קיצוני, ההישג אומנם יוצר ואקום מנהיגותי, אבל לא יביא לחיסול הארגון שעדיין מחזיק בהיקף של אלפי פריטי נשק ועשרות אלפי לוחמי טרור. במצב הנוכחי חיזבאללה רק מעצים את מלחמת ההתשה, כך שלא חשוב כמה יסודי ננקה את הגבול, תושבים לא יוכלו לחזור.
מאידך, העובדה שהארגון נחשף בחולשה דרמטית, שבה איבד לא רק את תדמיתו אלא גם את כוחו הפנימי והאזורי, העלה את רצון העדות האחרות בלבנון ליטול את היוזמה לשלוט בלבנון. את ההזדמנות הזאת נדרש לנצל מדינית אחרי ניקוי הגבול הצבאי.
האם ניתן באמת לסמוך על שינוי בלבנון שיבטיח יציבות פנימית? מההיסטוריה של לבנון עולה שהסיכוי נמוך, וחולשה יכולה גם להצמיח ארגון אחר בדיוק כפי שחיזבאללה עלה על גבו של ארגון "אמל" השיעי. עם זאת, זו תהיה טעות לא לתת את הסיכוי למהלך מדיני.
האתגר העליון והקשה ביותר של ישראל הינו החזרת החטופים. כעת, נוכח ריבוי המשתנים וגודל הבעיה האזורית, והצורך ליישם פתרון כולל, מקטין את האפשרות לפתור בעיה זו. אבל חשוב לזכור: ישראל, מבחינה ערכית, מוסרית ומוראלית לא תוכל להתאושש אם לא נדאג לחזרתם.
הלקח האסטרטגי של ישראל מ-7 באוקטובר הוא להימנע ממדיניות "שקט יענה בשקט", כפי שנעשה עד כה ב-15 השנים האחרונות. זו מדיניות ששאבה את סיבותיה ממניעים פוליטיים, תדמיתיים ולא ביטחוניים. ישראל לא תוכל לחזור לכך בשנים הקרובות, בכל הסדר שלא יהיה. ישראל תצטרך לשמור על האופציה להתערב צבאית בזמן ולמנוע התחדשות של טרור סביב, ולשינוי הזה נידרש להיערך.
לפנינו חלון הזדמנויות חשוב, וזו תהיה טעות ענקית לפספס אותו לפני שניכנס למנהרה אטומה להרבה מאוד זמן.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים