יום המאבק הבין-לאומי באלימות במשפחה צוין היום (שני), גם בישראל, על רקע שנה מהקשות שידעה המדינה. המאורעות, שחלקם עודם מתרחשים, עדיין קשים לעיכול והבנה מלאה ובראשם רצח של המוני ישראלים בטבח 7 באוקטובר, 101 חטופות וחטופים שעודם נמקים במנהרות חמאס, החיילות והחיילים הגיבורים שלנו שממשיכים לשלם בחייהם את מחיר הגנת המולדת, המשפחות שנשארות מאחור ומשלמות מחירים כבדים, עשרות אלפי ישראלים שנעקרו מבתיהם בצפון ובדרום ומיליוני ישראליות וישראלים, כולנו, שספק אם אנחנו כבר בשלב הפוסט-טראומה או שעדיין עמוק בטראומה עצמה.
למלחמה הארוכה והקשה בתולדותינו יהיו השלכות עומק רבות על החברה הישראלית לשנים רבות קדימה. אחת ההשפעות צפויה להותיר חותמה על המרקם המשפחתי וכן, גם על תופעת האלימות במשפחה. מניסיוננו, אירועי משבר דרמטיים מלווים כמעט תמיד בעלייה מובהקת בשיעור הנפגעות בשנים שלאחר מכן.
ישראל מצויה היום במלחמה על הבית. לא רק במובן הלאומי אלא במובן הפרטי ביותר. מה שמתרחש כיום במאות אלפי משפחות בישראל זו מלחמה. מלחמה לשמור על התפקוד, על השפיות, על מרקם היחסים בתוך המשפחה. מלחמה למנוע את התפרקות המשפחה. כל כך ברור שמשפחה שאחד או אחת מבניה משרתים בצבא ובכוחות הביטחון בעת הזו חווה טלטלה קשה, שמשפחה שבה האב ובן הזוג נמצא במילואים כבר למעלה מ-200 ימים נדרשת לגייס כוחות מיוחדים כדי להתנהל פיזית, כלכלית ובעיקר נפשית. כל כך טבעי שמשפחה אשר פונתה מביתה בדרום או בצפון, וחיה בדיור זמני או בחדר מלון צפוף, תלושה מכל שגרה לה הייתה רגילה, מנותקת מהקהילה שלה, ממקום העבודה, ממסגרות חינוכיות וחברתיות. משפחה כזו שגם ככה נמצאת בחוסר ודאות מוחלט באשר לעתיד - חווה טראומה. והטראומה הזו נותנת אותותיה במערכות היחסים, בזוגיות.
כל הטובין הזה, עוד בטרם הזכרנו את כל נפגעי הפוסט-טראומה שחוו חוויות קשות בשדה הקרב וכעת שבים הביתה, חלקם לא מאובחנים, חלקם לא מטופלים. הדינמיקה המשפחתית קשה להם מנשוא, להם וליתר בני הבית: לבת הזוג, לילדים ואפילו למשפחה המורחבת. יש את ניצולות וניצולי הנובה, את ניצולות וניצולי יישובי העוטף, אלפי משפחות שכולות ומשפחות החטופים והחטופות. ויש אותנו, כל אזרחיות ואזרחי ישראל שחיים במלחמה הארוכה בתולדותינו, בצער ובאבל על האסון הנורא שפקד אותנו, בדאגה מתמדת ובאי ודאות מתי כל זה ייגמר ואיך, מתי ישובו החטופות והחטופים הביתה, מתי נתחיל להשתקם ואיך.
אלימות במשפחה זו לא תופעה מנותקת. אלימות במשפחה היא תופעה חברתית והיא מושפעת מהאטמוספרה החברתית ומהנסיבות הסביבתיות. בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת דווח על זינוק והכפלה של מספר הפניות לשרותי הרווחה, למשטרה ולמערכת המשפט בגין אלימות במשפחה בחצי השנה הראשונה של המלחמה. כך, למשל, בנושא אלימות בין בני זוג דווח על 3,400 פניות לעומת 2,036 פניות בתקופה המקבילה אשתקד. גם במספר מקרי האלימות כלפי בן משפחה קטין חל גידול. מדובר על המקרים הקשים ביותר שהגיעו למשטרה ולבתי המשפט, כך שניתן להניח כי הרבה מאוד נשים אינן פונות כלל.
מניתוח הפניות שמגיעות לקו הייעוץ שלנו בנעמת עולה תמונה של חרדה גדולה של נשים הסובלות מזוגיות אלימה או רעילה, מכך שבני זוגן נושאים נשק או הגישו בקשה לרשיון נשיאת נשק. אין ספק כי המדיניות החדשה של הקלה במתן רשיונות נשק לא הגבירה את תחושת הביטחון בקרב נשים נפגעות אלימות.
אז מה כן צריך לעשות, קל וחומר לאור המצב הקשה של החברה הישראלית כולה? ממשלת ישראל צריכה לצאת בתוכנית לאומית לטיפול במשפחות לוחמי ולוחמות, נפגעי ונפגעות שורדי ושורדות 7 באוקטובר. התוכנית חייבת להקצות משאבים הרבה יותר ראויים מכפי שיש היום לטיפול לא רק בנפגעים הראשוניים, אלא גם לנפגעות ולנפגעי המעגל השני. משפחות קורסות ומתפרקות ואין להן מענה ראוי.
ההיסטוריה של מדינת ישראל כבר לימדה אותנו על המחיר הכבד של מלחמות ופגיעתן בחוסן הלאומי, החברתי והמשפחתי. המחיר שמשלמות בנות ובני זוג וילדיהם על טראומות המלחמה, לאורך שנים ולעתים לאורך עשרות שנים לאחר מכן – כבד.
7 באוקטובר והמלחמה הארוכה שבאה בעקבותיו גבתה ותיגבה ללא ספק מחיר יקר למשך דורות קדימה. מדינת ישראל חייבת להיערך לכך מראש. למנוע ככל הניתן את הנזקים הצפויים בכל המישורים. אני חוששת מאוד, על פי מה שאני רואה, שבעוד כמה שנים נעמוד כולנו אל מול הדורות האבודים ונשאל איך לא ידענו, איך לא ראינו, איך לא פעלנו? עכשיו הזמן להיערך! המחיר בעתיד עלול להיות גבוה בהרבה.
>>> חגית פאר היא יו"ר ארגון נעמת