בשבוע הבא, כשנדליק נר שני של חנוכה, נציין גם חודש להפסקת האש עם חיזבאללה בצפון. זה היה בסך הכול חודש טוב – לרוב, השקט נשמר בצורה סבירה, לא מעט מפונים חזרו הביתה והחלו לבנות מחדש את החיים שנאלצו להשאיר מאחור לפני יותר משנה, והגליל הפסיק סוף סוף להיות אזור מלחמה. התחושה היא שאם היינו בקיץ, עשרות אלפי ישראלים היו מגיעים לנחלים, לצימרים ולאתרי הקמפינג באצבע הגליל.
ובכל זאת, יש כוכבית אחת גדולה על התקופה הזו: למרות שצבא לבנון החל להתפרס ולהחליף את צה"ל במקומות אותם תפס (כמו למשל העיירה אל-חיאם באזור מטולה), חיילים עדיין נפגעים בלבנון, ואלפי משפחות של לוחמים, בסדיר ובמילואים, עדיין כוססות ציפורניים ומחסירות שעות שינה מהפחד שחדשות רעות עלולות להגיע.
והנה פתאום יש חזית יבשתית נוספת, כזו שבכלל לא נלקחה בחשבון עד לפני כמה שבועות: סוריה התפרקה, ומלבד המבצע המסחרר של חיל האוויר להשמיד את הצבא של אסד (שניהם כרגע באותה רמת השפעה), כוחות יבשה כבר תופסים שטחים מזרחית לגבול כדי לסמן למי שיתפוס את השלטון שאנחנו לא נאפשר עוד חיזבאללה ליד הגבול המזרחי שלנו. מי עושה את זה? צה"ל, כידוע, מתח עד הקצה של הקצה את מצבת כוח האדם שלו, כך שחטיבות שלמות מפוצלות בין סוריה ללבנון, ולפתע פועלת בתרחיש שאף אחד לא התכונן אליו.
דווקא על רקע הפעולה בגולן הסורי, שאומנם מוגדרת זמנית אבל אנחנו במזרח התיכון כך שאי אפשר לדעת, אני מודאג ממה שקורה בלבנון. קודם כל, מבחינה היסטורית חורף בלבנון הוא לא בדיוק מחזה מלא בזיכרונות נעימים עבור צה"ל. שנית, וחשוב יותר, אנחנו כרגע בתוך זמן ביניים קריטי שבמסגרתו החיילים נמצאים בלבנון אבל לא במתח מבצעי כמו בזמן המלחמה, מה שגורם לטעויות או ליוזמות מקומיות של קצינים בשטח שעלולות להביא לנפגעים.
בחודש האחרון, עם הסכם הפסקת האש בצפון, והמגעים המתקדמים (כנראה) להפסקת אש גם בדרום, יש אווירה של "תפוס ככל שתוכל": תחושה שזוהי ההזדמנות האחרונה של צה"ל להשיג הישגים לפני שמורידים את השאלטר באופן סופי. מי שמכיר מקרוב את הדינמיקה בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל, יודע שמפקדים תמיד חושבים לא רק על המשימה הקרובה, אלא גם על מקומם בהיסטוריה, ובתקופה הזו חלקם מרגישים שזה עכשיו או לעולם לא.
מה שעשוי לקרות בשטח הוא שישנה תחרות סמויה (ולעיתים גלויה) בין קצינים על הישגים אחרונים במלחמה, כאשר כל מח"ט ומפקד אוגדה רוצים להוכיח את גדולתם, וחיילי מילואים שבשנה האחרונה בילו עם הפלוגה שלהם הרבה יותר מאשר עם משפחתם, מוצאים את עצמם באמצע.
המוקד עובר לסוריה – כל עוד אין שם שלטון מוסכם שמגיעים איתו להבנות על שמירת הסכם הפרדת הכוחות מ-1974, ישראל וצה"ל צריכים להמשיך ולנצל את חלון ההזדמנויות החד-פעמי הזה, ולבצע כל פעולה שתעזור להבטיח (עד כמה שניתן באזור הזה) את השקט העתידי ברמת הגולן.
אבל בלבנון הסיפור אחר: ברגע שהתקבלה החלטה לסיום המלחמה שם, צריך לעשות הכול כדי להעביר את השליטה לצבא לבנון וליוניפי"ל במהירות האפשרית. אין צורך להמתין לתום שישים הימים שנקבעו בהסכם, ועלולים גם להתארך. דרום לבנון הוא לא מקום בטוח לחיילים, גם לא בזמן הפסקת אש, ואם אין לנו משימות התקפיות מוגדרות מעבר לגבול מוטב שלא נהיה שם, ובטח שלא נמשיך לחפש פירים ותשתיות טרור שעלולים בסופו של דבר לגרום לעוד ועוד נפגעים.
בסופו של דבר הרחקנו את כוח רדואן מהגבול, חיסלנו את צמרת חיזבאללה ופגענו בתשתיות טרור באופן שאילץ את חיזבאללה להסכים להפסקת אש. כל עוד המשימה היא לא לחסל סופית את הארגון השיעי - אין צורך יותר לסכן את הלוחמים. בכל רחבי לבנון קיימים עוד אלפי מחסני תחמושת, בונקרים ולוחמי חיזבאללה, חלקם רחוקים מאוד מהגבול, וברור שאין היתכנות להשמיד את כולם. מה שיכריע הוא לא עוד פיר שנסתם או עוד מחסן רקטות שמתגלה אלא הרתעה ארוכת טווח, ונדמה לי שהרתעה כזו מושגת בזמן האחרון בבליץ של צה"ל גם בסוריה הרבה יותר מאשר בדשדוש שלנו בדרום לבנון. כבר למדנו שגם כאשר היו ארבע אוגדות של צה"ל בתוך לבנון, ותחת לחץ של תקיפות אוויריות, חיזבאללה יומיים לפני הפסקת האש ירה כמעט 300 רקטות לשטחנו.
את החיילים שעדיין נמצאים מעבר לגבול צריך להחזיר בהקדם – חלקם יחזרו סוף סוף הביתה, וכנראה שחלקם יעלו מזרחה לרמת הגולן או אפילו למערב סוריה כדי לסייע במשימה הדחופה שעל הפרק, בתקווה שזה יהיה הסבב האחרון שלהם במלחמה. ברור לכולנו שאין מלחמה בלי נפגעים, וכדי להשיג את המטרות המאוד חשובות שלנו אנחנו חייבים להיות מוכנים לשלם מחיר, אבל אסור שנשלים עם נפגעים שאפשר היה למנוע, במשימה שכבר הוכרעה לפני יותר מחודש. וזו בדיוק תהיה השעה שבה מסביב ליישובי גבול הצפון נראה את הלוחמים שלנו ניצבים כחומה בצורה ומגנים על הגבול של המדינה. רק שיחזרו בשלום הביתה.