הריאיון שנתנה טאיסיה (טלי), אחת הנפגעות המרכזיות בפרשה שבה היה מעורב אייל גולן, לראשונה בפנים גלויות, והרעש הציבורי סביבו, הם שיעור חשוב עבור כולנו.
בראש ובראשונה, הוא חידד עד כמה הזיכרון הציבורי קצר. טאיסיה, כשעוד הייתה ט', התייצבה יחד עם נ', נפגעת נוספת, והן סיפרו לנו, בקושי רב, הכול. הן ישבו, אומנם בפנים מטושטשות, אבל סיפרו שוב ושוב את הזוועות שעברו. הן תיארו לפרטי פרטים בערוצי הטלוויזיה, בחקירות המשטרה, בסרט שנעשה עליהן, איפה שרק הסכימו להקשיב להן, הן סיפרו. הן תיארו כיצד העבירו אותן מגבר לגבר, איך נדרשו לבצע אקטים מיניים בחדרי מדרגות, איך העמיסו אותן בסמים, אלכוהול, וניצלו אותן מינית באלימות. הן סיפרו איך, בפעם היחידה שהעזו לסרב, נזרקו לרחוב. הן סיפרו איך נלקחו כחשודות לחקירה, במקום לקבל יחס של נפגעות עבירה. הן תיארו איך חוקרי המשטרה האשימו אותן, הפחידו אותן, זלזלו בהן. הן שיתפו איך הן ממוטטות, מרוסקות, נלחמו להשתקם.
הן סיפרו, וחלק מהציבור הזדעזע, כאבה לו הבטן, אבל בסוף הוא המשיך הלאה. החלק השני טען שהן משקרות ועשה הכול כדי להפוך אותן ללא לגיטימיות, לטעון שכל רצונן לפגוע ב"מלך", להתחזק על חשבונו. הם טענו שמי שנוצלה היא האשמה שנתנה שינצלו אותה. גברים מבוגרים שהעבירו ביניהם נערות צעירות שאותרו במיוחד מבתים הרוסים כי הן טרף קל, גברים שהציעו סמים, שניצלו את ההערצה שלהן. הם לא אשמים. הם ניצלו כי נתנו להם לנצל. אין שום סיבה שישאו באחריות.
קו ישר, עבה ובוהק עובר בין התגובות לעדות שלהן, לבין העובדה שנתניהו עדיין ראש ממשלה כאן. ישנו ציבור גדול כל כך שמקדש מנהיגות שמסרבת לקחת אחריות, שמערערת על ערכי המוסר, שאיבדה את החמלה, שחושבת שאפשר לנצל אם אפשר, שאפשר לקחת מה שאסור אם לא אומרים לה לא.
בעתיד, כשחוקרי היסטוריה ירצו לבדוק את השינוי הערכי והמוסרי בחברה הישראלית, ואת התהליכים שהביאו אותנו למציאות חיים שבה ישראלים מאחלים לחטופות שנחטפו לעזה שיחזרו לגיהינום, מציאות שבה אזרחים יורקים, מקללים ומאיימים על אימהות שנלחמות על חיי הילדים שלהן, שגיבורי מלחמה שסיכנו את חייהם ויצאו להציל צעירים ממחבלים מגודפים כאויבי המדינה - הם יצטרכו לחזור אחורה ולחפש את הניצנים שהיו אמורים להדליק אצל כולנו נורות אזהרה.
פרשת אייל גולן היא נורה אדומה, היא צ'קלקה.
יותר מעשור יכולנו להתעורר, לומר כחברה - אין כאן מקום להתנהגות כזו, אנחנו לא נסכים שזו תהיה הנורמה. וזה בלי להיכנס בכלל לדיון החוקי, שגם הוא זועק, אלא רק לשאלה מה ראוי, מה מוסרי, באיזו חברה היינו רוצים לגדל את ילדנו, את בנותינו. במקום לדון בזה, נבחרי הציבור שלנו התעקשו להעניק לגולן פרסים, להוכיח לנו שלא רק שלא צריך לסלוד מהתנהגות כזו אלא אפילו לקדש אותה. היא משתלמת, היא מחובקת. היא הנורמה.
הריאיון של טלי הוא גם תזכורת כואבת לציבור שמתעקש להילחם כאן על ערכי המוסר והצדק, כמה מהר אנחנו מתרגלים למרות הזעזוע, מה המחיר החברתי כשנכנעים להידרדרות הנורמות. בהתחלה הזדעקנו על מימון ציבורי של הופעות של אייל גולן, על הצגה עם שיריו, על אייטמים נוצצים איתו בטלוויזיה. עם זאת, לאט לאט הכול חזר, וגולן, כפי שחזינו, קיבל פרסים מנבחרי ציבור ומילא איצטדיונים.
אבל, ויש אבל, ההחלטה של טלי לדבר בפנים גלויות היא גם שיעור חשוב לכולנו שעוד אפשר לשנות, שלמאבק ציבורי יש גם כוח. זהו שיעור שעמידה איתנה, גם אם היא של ציבור קטן, על ערכים ומוסר - היא כוח מניע, מחזק, משנה. בתור מי שהייתה שם קרוב, אני יודעת לומר בוודאות שרק התמיכה והגב שקיבלה טלי מקבוצת נשים (וגם גברים, אך מעט מדי) שהיו שם כשהגיעה לבית המשפט, שצעקו לה "את לא לבד" כשהגיעה המשטרה, שכתבו לה "אנחנו מאמינות לך" בכל פעם כשהתראיינה וסיפרה את מה שעברה, הם הכוח המניע שלה. ההחלטה של טלי להתראיין בפנים גלויות אולי לא תשנה את הדין, אבל היא התחלה של שינוי. של נורמות. של מה שנכון, מה ראוי ומה מוסרי.
בריאיון שנתנה לי לפני שנתיים, אז עוד כ-ט', כשחשפה לראשונה את האונס שעברה בסוויטה באילת, אמרה בסוף הריאיון: "הבושה עוברת צד". הרגשתי שזו מעין מנטרה שהיא משננת לעצמה. מציאות שהייתה רוצה כל כך להאמין בה.. השבוע טלי אמרה בסוף הריאיון שלה: "היום אי אפשר לשבור אותי, אי אפשר להפחיד אותי, אי אפשר לערער אותי". היא לא השאירה מקום לספק הפעם. במקרה שלה - הבושה עברה צד.
עכשיו התפקיד שלנו לוודא שזו תהיה הנורמה.