שנים שאלו את עצמם הישראלים מדוע הסורים, במלחמת יום הכיפורים, עצרו בסוף היום הראשון בקו המצוקים ברמת הגולן. הרי כל הכינרת הייתה פרוסה בפניהם, והם רק היו צריכים לרדת ולהגיע לטבריה.
כעת, עומד אדם ושואל את עצמו, 50 שנים ויום אחרי, למה נסראללה לא פלש לגליל ב-7 באוקטובר? אז נכון, סינוואר לא הודיע לו מתי תתרחש ההתקפה שלו, אבל כל הגליל היה פתוח בפניו אם רק היה רוצה.
מזעזע לכתוב את זה על אירועי 7 באוקטובר, אבל בצפון היה לנו ממש נס.
נס - כי מערכות המדינה קרסו. לא ביום אחד, אלא שנים רבות: טירוף והפקרות בטיפול באיום שיצר חיזבאללה על הצפון.
הרי על מה אנחנו מבכים כבר כמעט שנה? את העובדה שהיה לנו את כל המודיעין הדרוש על חמאס בידיים, אבל לא חשבנו שסינוואר יעשה משהו.
והנה, מול חיזבאללה, היה ידוע מה היכולת והייתה ידועה הכוונה: כיבוש הגליל. ידענו שהתוכנית קיימת והם מתכוננים ל"חומת יריחו" משלהם. כולם ידעו בדיוק לאן ואיך היכולות הללו אמורות לצאת לפועל. ועדיין, שנה אחרי שנה, הטירוף הזה נמשך.
חמש ממשלות נתניהו ואחת של לפיד ובנט ידעו - ולא עשו דבר. חמישה רמטכ"לים הבינו - ולא השאירו בצפון יותר מכוח בט"ש. כאן אין אפילו קונספציה ואין עיוורון. ישראל צעדה אל אסון שהיה נגמר ברבבת הרוגים.
ואז, במלחמה, הגיע פרק ב' של הטירוף. במשך כל החודשים האחרונים אמרו לנו שרק אם נסגור את הסיפור מול סינוואר ברצועת עזה, אז נקווה שנסראללה יואיל בטובו לסגור את הסיפור בצפון באמצעות הסדרה. אחר כך היו קוראים ל-60 אלף תושבי הצפון לחזור לבתיהם, להתייצב על קו הגבול, לקטוף תפוחים ולגדל ילדים - עד לפעם הבאה שלכוח רדואן יהיה עניין לפתוח במלחמה.
מה שנחשף היום (שלישי) על המתרחש בגבול הצפון דורש ועדת חקירה ממלכתית, לא פחות מאשר מה שקרה ב-7 באוקטובר.