אף לא אחד יכול היה לחזות את המציאות שנוצרה בפנינו. הציר האיראני התפרק ומחוץ לאיראן נותרו ממנו שברים בלבד בתימן ובלבנון, עם סיכוי קלוש להבנות מחדש. סוריה, שהייתה האימה של ישראל במשך דורות על דורות, התמוטטה כמו מגדל קלפים, במיוחד אחרי מבצע הניקיון המרשים של חיל האוויר וחיל הים שתוך 48 שעות פירקו, לדברי קצין בכיר, את "מחסן התחמושת הגדול ביותר במזרח התיכון". סוריה נותרה כעת מדממת אחרי 54 שנות משפחת אסד. פוטין, שרצה לבנות חזרה את ברית המועצות הגדולה, חוזר להיות בקושי רוסיה. אלו בהחלט שינויים טקטוניים שלא רק שלא נצפו, אלא שאף אחד עוד לא יודע מה לעשות כתוצאה משינוי המציאות הזה.
ההזדמנויות הן ענקיות והיסטוריות, אבל לא חפות מסיכונים.
איראן כעת היא נמר חבול ופצוע, ומצבה הקשה יכול לדחוף אותה לשני כיוונים: האחד - לדרדר את האזור לכאוס, בעיקר את ירדן, מצרים ולבנון, וגם לסחוף לשם את מדינות המפרץ, כחלק מהניסיון למנוע גיבוש ציר נגדי. המהלך השני עלול להיות האצת ההתגרענות. כניסה מהירה למועדון הגרעין תפצה על כל מה שאיבדה ועוד הרבה יותר, ויחזיר לה את מעמד ההשפעה האזורי ובגדול.
על ישראל, ביחד עם ארצות הברית, לעכל מהר מאוד את משמעות המצב. המסקנה המתבקשת היא ללכת מהר ובלי פשרות על פירוק מלא של הגרעין האיראני. ניתן, אומנם, לתת אולטימטום קצר בידיעה שהם לא יסכימו, ואז ללכת על כל הקופה כלומר התקפה משולבת לחיסול כל מוקדי ההעשרה. הסיכון הכרוך בכך די מגודר. מלחמה אזורית לא יכולה לפרוץ כי אין מי שישתתף לצידה של איראן. הדבר היחיד שאיראן יכולה זה לבצע ירי של הטילים שלה לעבר ישראל ולעבר המפרציות וסעודיה. מאידך, איראן איבדה את הההגנה האווירית שלה בתקיפות חיל האוויר, כך שלא בטוח שתלך רחוק מדי בתגובות שלה. הגנה מתואמת ישראלית-אמריקנית יכולה לנטרל חלק ניכר מהירי.
יש כעת חלון זמן היסטורי בהיבט הזה שחייבים לנצל אותו, והוא לא יחזור על עצמו. אי-תקיפה של הגרעין האיראני תהיה טעות איומה לדורות, שלא רק ישראל והאזור יצטערו עליה אלא העולם כולו. צריך לתקוף ועכשיו.
אפילו על המורדים בסוריה נתניהו לקח קרדיט
נאום נתניהו השבוע, ערב פתיחת עדותו, לא היה רק פרק היסוד בספר "התקומה" במציאות שהחליט לשכתב, ורסיה של "בגדי נתניהו החדשים". הציניות בפתיחה עם הקראת שמות החיילים שנהרגו במלחמה שמתארכת רק בגללו ומשרתת בעיקר את צרכיו הפוליטיים, פשוט מזעזעת ומצטרפת לסיבה האמיתית של אי החזרת החטופים.
המראה של חסידיו השוטים שהעדיפו ללוות את המלך למשפט ולא ללכת באותה עת לשבע ההלוויות של החללים שנתניהו קרא את בשמם, מעיד שחוץ מהחנופה לנתניהו מדינת ישראל לחלוטין לא מעניינת אותם. הם מוכנים לשרוף שעות ולא לעסוק בתפקידם בעת שכמעט כל דבר שבור במדינה.
נתניהו משכתב את ההיסטוריה של המלחמה. היא פרצה לאחר שסירב להקשיב לאזהרת ראשי מערכת הביטחון, ולא עשה דבר למנוע את האסון הנורא ביותר בתולדותינו, 7 באוקטובר. זהו אסון שהוא גם נס שההתקפה לא נפתחה מצפון, שכן מצבנו היה חמור הרבה יותר. בדיית "החזון" שלו לגבי הצהרתו מה-9 באוקטובר 2023, שבו הוא "ראה את הנולד" ואת ההזדמנות לסדר אזורי חדש, הינה לא רק המצאה, אלא שמי שהיה בסביבה ראה בעיקר שוק והלם מצידו. נתניהו לא רצה כלל להיכנס לעזה ונדרש לכך שכנוע רב. סירובו לתקוף את חיזבאללה ב-11 באוקטובר, אחת הסיבות שבגללה בין היתר פיטר את גלנט, הייתה החלטה שהייתה גדולה עליו במידה רבה. ההתעלמות מחיזבאללה נמשכה תשעה חודשים ולא הופיעה כלל במטרות המלחמה. רק אחרי לחץ משמעותי של שר הביטחון דאז גלנט הוכנס משפט כללי ולא מחייב של - "החזרת התושבים לביתם".
הכניסה לבסוף ללבנון הייתה סדרה של אילוצים וצעדים מהוססים שהתחילו אחרי אסון מג'דל שמס, אילוץ מתקפת הביפרים ומאוחר יותר לחץ של התושבים שנתניהו נחפז לפנותם בתחילת המלחמה. הם אלה שדחפו לכניסה הקרקעית, בצעדים קטנים של צה"ל. התוצאה אכן הייתה מאד מוצלחת, אבל הכניסה המאוד מאוחרת של צה"ל, בזמן שעזה גרעה הרבה כוח ואחרי שחיקה של לחימה ארוכה, הורידו מההישג בלבנון. את חיסול נסראללה רצה נתניהו לדחות כאשר העדיף לטוס לניו יורק, אבל כל זה לא מפריע לו לקחת קרדיט על הכול כולל על נפילת אסד, שאגב אין אף ארגון מודיעין שראה את הדברים אפילו לא יממה קודם. מילא לקחת את כל הקרדיט מהרמטכ"ל הרצי הלוי והצבא, אבל כעת הוא גם לקח אותו גם מאבו מוחמד אל-ג'ולאני.
ישראל אומנם התכוונה לפגוע בהתערבות האיראנית בסוריה, אבל ממש לא באסד. אם באמת היינו מעוניינים בקיצו של אסד, יכולנו לחסל אותו בכל זמן ללא כל מאמץ. האמת היא שלאורך מלחמת האזרחים התערבות ישראל משיקולים של שמירת הקשר עם רוסיה סייעה להסכם הפירוז של הנשק הכימי ובכך להמשך שלטונו.
הדבר המרשים ביותר במלחמה הזאת הוא שמרבית הישגיה הגדולים היו תוצאתיים, דבר הוביל לדבר מבלי שידענו באמת מה הדבר הבא. הפעולה של צה"ל, באופן של עקב בצד אגודל ובלי תכנון אסטרטגי גדול, הצליחה ליצור אפקט דומינו מדהים שאף אחד לא באמת תיאר מראש. אפשר בהחלט להיות מסופקים מהתוצאה ואין שום צורך לחלוב קרדיט אישי, וגם לבעוט באותה עת בפרה בשביל לספר סיפורי הלל לבייס.
האמת מאחורי הקלעים של "מפעל הקרדיטים", הכולל את הביטויים השגורים "אני אני אני", "הנחתי", "דרשתי", "הוראתי", "פקדתי", שלאחרונה אליו הצטרף גם הממונה לתפקיד שר הביטחון, היא, שמאה אחוזים מכל מבצעי המלחמה התרחשו כתוצאה מיוזמת צה"ל. באישור שר הביטחון הועלו התוכניות לדרג המדיני, שנחשף אליהם בדרך כלל בפעם הראשונה לצורך אישור או יותר נכון אישרור בלבד. כעת, אם הפעולה הצליחה, מיד מתקבלת למופע הקרדיט ומכונת הכפיים מהדהדת בתופים ומחולות ההצלחה הפרסונלית הכבירה. במקרה של כישלון - יפה השתיקה וההתעלמות. במקרה של צורך לקחת אחריות כמו הכשלת עסקת החטופים והטלת האחריות על חמאס, בונים מניפולציה ומדליפים ל"בילד". בסוף, כדי לחתום את הסיפור כולו, יהיה חוק נגד ועדת חקירה ממלכתית לחקר האמת ותוקם במקומה "ועדת חקירה פוליטית" מטעם הממשלה, שתכבס את כל האשמה מנתניהו ותכתים את הדרג הביטחוני בלבד. המציאות ההפוכה תיקרא בשם "דוח תקומה".
מחיר המלחמה כבר לא מזיז לאף אחד
האירוע הקשה בתחילת שבוע שעבר שבו נפלו שבעה חיילי צה"ל, ארבעה חיילי צנחנים במילואים בלבנון ועוד שלושה חיילי גבעתי בעזה, הם מחיר הדשדוש והשחיקה המתמשכת. החמור מכל הוא שאין אף אחד בדרג המדיני וכנראה גם לא בדרג הצבאי שיגיד עד כאן, צריך לעצור, שיגיד באופן ברור שהמלחמה הזאת הסתיימה ומחיר הדמים שאנו משלמים כעת אינו שווה את ההישגים המזעריים בגינם. מי שמשלם את המחיר של השכול זה מי שמשלם את המחיר כבר שנה ושלושה חודשים.
האמת היא שבהיעדר זרוע מדינית שמנצלת את הישגי המלחמה המצוינים, הם ימשיכו להישחק. לדוגמה, מבצע חרבות ברזל ד' בג'באליה הוא נגד שיקום חמאס. ההזדמנויות העצומות מאפשרות מהלכים מדיניים גדולים בקנה מידה אזורי היסטורי. אפשר לנצל את קריסת המשטר הסורי, או את המצב שבו חיזבאללה מבודד בלי מקור התחדשות ולהוביל לפירוקו והפיכתו לארגון פוליטי בלבד. זאת לצד פירוק תשתית הגרעין האיראני. למרות זאת, ישראל תקועה בקיפאון מדיני שתכליתו שימור הקואליציה באמצעות שימור עזה. זה פשוט מתסכל כמה רחוק ניתן ללכת וכמה אנו תקועים בחולשה העצמית שלנו. שמעתי ביטויי גאווה על כך שחיילי ישראל נמצאים בשלוש זירות, אלא שבהיעדר כל יעד ומהלכים מדיניים אנחנו סתם תקועים בשלוש ביצות מסריחות ומיותרות - עזה, לבנון וסוריה. אנחנו פשוט מתרחקים מההזדמנויות, עם צבא שהולך ונשחק בהיעדר מנהיגות שיכולה לקבל החלטות רציניות.
השחיקה מכה בנו בכל ההיבטים. דבריו הקשים של הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון באחרונה חרגו בעוצמתם, אבל יש גם עדויות רבות כפי שאסף ההיסטוריון אסף אלפי במסמך שחיבר, וכפי שמשתקף לא מעט ברשתות החברתיות, קיימות תופעות רבות של חריגות משמעת וסטייה מערכי הלחימה של צה"ל. זהו דבר שצריך להטריד את כולנו. האם צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם, מצליח לשמור על ערכיותו אחרי שנה ויותר של לחימה?
למלחמה הזאת שנכפתה עלינו באסון הנורא בחודש אוקטובר נכנסנו עם רגשי זעם ונקם קשים ומוצדקים, שתועלו להשמדת מחבלים ותשתיותיהם. באותה עת, נעשה הכול כדי להימנע מהפעלת כוח ללא הבחנה ופגיעה באזרחים. אבל, האם בשהייה הארוכה ללא תכלית ברורה, מצליח צה"ל לשמור עדיין על הקו הערכי? ההבדל בינינו לבין אויבנו השטניים הוא ערכי המוסר והלחימה עליהם ידע צה"ל תמיד לשמור מכל משמר. המוסר שלנו הוא עליונותינו האמיתית.
ישנן שלוש בעיות מרכזיות: האחת שאלת פגיעה בבלתי מעורבים, השנייה היקף ההרס המבוצע בעזה, השלישית תופעות של התעמרות באוכלוסייה. בסוף, אחרי מיטוט וחיסול כמעט של כל חמאס, חוברות כל שלוש השאלות לסוגיה אחת - מה באמת תכלית הפעולה בעזה, על מה משלמים מחיר יקר בהרוגים ובשחיקה ערכית. האם בשביל ליצור תנאי כיבוש ממושכים, מה שיכול לסבך אותנו בכל היבט?
הממשלה מעמיקה את הבעיות בצבא
להתנהגות הפוליטיקאים במדינה השפעה הרסנית על המתרחש בצבא. שרים בעלי גישה פאשיסטית מעודדים השכם וערב פעולות נקם חסרות הבחנה, גירוש אוכלוסייה והתעמרות בחיי המקומיים. האמירות הללו יוצרות השפעה מסוכנת ביותר המתחילה לרווח בקרב חיילים, ומוביל לביצוע מעשים חמורים. ההשתלחויות המתבהמות של "נבחרי הציבור", הכוללת התקפות אישיות נגד ראשי מערכת הביטחון, זלזול מופגן כלפי החוק ונציגיו יוצרים אווירת פריצות וזלזול המפעפעת גם לבעיות משמעת בקרב חיילים באופן מסוכן, דבר שיכול להפוך את הצבא למיליציה - אם התופעה לא תיעצר.
הפעולות של רישות השטח והרחבת צירים למסדרונות שליטה בעזה, גם תחת הטענה לכאורה שזה מקל על ניוד הסיוע ההומניטרי, בעייתית מאוד מבחינת החוק הבין-לאומי. גם אם לא נודה בכך, הפעולות בשטח של ניוד אוכלוסייה לא רק שאינן עולות בקנה אחד עם חוקי המלחמה הבין-לאומית, הן גם הקלות ביותר להוכחה נגדנו. למרות שבישראל התקשורת אינה מרבה לסקר את זה, בעולם הפעולות של רישות עזה מכה הדים שליליים רבים וקשים. בל נתפלא שהאג יכה שנית.
שימור הלגיטימציה להמשך כיבוש עזה והסירוב לעשות עסקת חטופים הינה החמורה ביותר במדיניות השפל, שהאחראים לה לא יימלטו מלתת עליה יום אחד את הדין. בינתיים צה"ל הוא זה שסופג את הכתם התדמיתי והמעשי של אופן הפעולה בשטח, ושל אי עמידה במטרת המלחמה העליונה - החזרת החטופים.
צה"ל היא מערכת ההגנה האחרונה המתפקדת של מדינת ישראל. ככזאת, צריך לשמור על צה"ל מכל משמר, לתחזק אותו ולהשגיח על דרכו היטב. אסור לנו לחשוב שהוא חסין ולא נתון לשחיקה או לסטייה בדרכו. כאשר החלודה תפגע ביסודותיו יפגע קשות תפקודו, כשיתחילו להגיע צווים באנגלית למפקדים, לא יישארו לנו אנשים.
אין לי ספק שהרמטכ"ל, או אלוף הפיקוד, מבינים את גודל הבעיה של שחיקת הצבא והנורמות וטורחים להתמודד עם זה. עם זאת, הם אינם מעמידים מספיק את הדרג המדיני על חומרת הדברים. שר הביטחון החדש אינו רואה את תפקידו להגן על הצבא, אלא להפך - להמשיך ולסחוט את הלימון ולעשות איתו מה שעושים בסוף עם לימון סחוט, כך לפחות עם הרמטכ"ל. קל ביותר לכולם לטמון את הראש בלחימה שלעולם לא מסתיימת, אבל מה שבאמת נדרש זה לעצור את הטירוף ולהוריד הילוך, לסגור את עזה ולעשות עסקת חטופים בלי סיפורים ותירוצים אוויליים. זהו צו השעה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים