בימים האחרונים אנו עדים למתקפה חסרת תקדים על היועמ"שית גלי בהרב מיארה. לשיא הגיעו הדברים בדיון שזימן שמחה רוטמן בנושא המאבק בפשיעה המאורגנת, ללא השתתפות השושבין העיקרי מפכ"ל המשטרה, במה שהתברר בדיעבד כמארב מתוכנן שהפך למסע התגוללות של חברי כנסת בדרישה לפיטורי היועמ"שית.
חה"כ משה סעדה הטיח בה כי העלייה באלימות בחברה הערבית היא באחריותה, כי זה קרה במשמרת שלה. השר בצלאל סמוטריץ' קרא לה להתפטר משום שלא פעלה לאכיפת הסתה נגד ראש הממשלה וקריאות לסרבנות, והגדיל מכולם לעשות השר שלמה קרעי בקריאה "הקם להורגך השכם לפטרו".
אסור להתבלבל. המניע המרכזי למתקפות על היועמ"שית הינו כי היא מהווה את הסיכון המרכזי לשלמות הקואליציה בשל התעקשותה לאכוף את החוק ופסיקת בג"ץ בנושא גיוס משתמטי הישיבות. לכך יש להוסיף את רצונו של ראש הממשלה נתניהו למנות יועמ"ש חדש שיורה על עיכוב ההליכים המשפטיים במשפטו בגלל המלחמה המתארכת. ישנו גם המניע של איתמר בן גביר לאיים על היועמ"שית לקראת החקירה אליה זומנו אנשי לשכתו ביום חמישי הקרוב בחשד לשחיתות, אגב המבצע לחלוקת הנשקים.
המתקפה הנוכחית היא גם חלק מן המאמץ למנוע את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, תוך האשמת מערכת המשפט כשעיר לעזאזל למחדל 7 באוקטובר, כל זאת למרות שהיועמ"שית והפצ"רית נתנו גיבוי מלא לכול מהלכי הממשלה במלחמה הנוכחית.
היועמ"שית אינה רק פרסונה, אלא היא ראש של פירמידה הכוללת מאות יועמ"שים במשרדים השונים ומשפטנים מעולים במשרד המשפטים. פיטורי יועמ"ש אינם כה פשוטים – בעקבות פרשת בראון-חברון ממנה נחלץ נתניהו בעור שיניו, הוקמה ועדת שמגר שקבעה כיצד ניתן לפטר יועמ"ש, שהמלצותיה אומצו על ידי הממשלה. על פי הדין, הפסקת כהונת היועמ"שית יכולה להיעשות רק לאחר היוועצות בוועדה הציבורית לבחירת היועץ המשפטי, שבראשה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון, ורק בארבע עילות: היעדר כשירות; חקירה פלילית נגד היועמ"ש; אם היועמ"ש עשה מעשה שאינו הולם את מעמדו, או אם קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה לבין היועץ המשפטי, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל.
ספק רב אם יש סיכוי משפטי למהלך שכזה, ודאי שלא במעורבות כלשהיא של נתניהו, המנוע מכל פעולה נגד ראש התביעה הכללית בזמן שהוא נאשם בפלילים, שכן הוא בניגוד עניינים חריף והדבר עומד בסתירה להסדר ניגוד העניינים שלו.
אז מה הפתרון? צודקים מי שטוענים שתפקיד היועמ"ש הוא בעל סמכויות רחבות מדי, אך סמכויות אלה מעוגנות במאות חוקים שחוקקה הכנסת עצמה. התפקיד הפך, בהיעדר איזונים ובלמים אחרים, לנדבך חשוב בשיטתנו המשפטית להבטחת זכויות האדם.
ואכן, דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב הקואליציוני כמו ברוסיה או בטורקיה, שם אין הגנה על זכויות אדם על ידי מערכת משפט עצמאית. ניקח למשל את לב המחלוקת כרגע, כאשר החרדים מכתיבים לקואליציה הסדר שמשמעותו פגיעה במיעוט של משרתי המילואים המהווים כ-5% מהאוכלוסייה ונושאים בנטל בלתי נסבל של מאות ימי מילואים בשנה. זאת משום שעשרות אלפי משתמטים חרדים אינם נושאים בנטל.
במצב דברים שכזה, רק בג"ץ והיועמ"שית יכולים להגן על עושק המיעוט, שכן ישראל היא דמוקרטיה על כרעי תרנגולת, נעדרת איזונים ובלמים מספיקים לריסון הממשלה. במציאות הפרלמנטרית שלנו, הכנסת נשלטת למעשה על ידי הממשלה והנהלת הקואליציה, ואינה מפקחת ביעילות מספקת על פעולות הממשלה, ודאי לא על ידי חברי כנסת "נורווגים" התלויים בממשלה להמשך כהונתם.
היועמ"ש, לעומת זאת, הוא בעל עצמאות ושיקול דעת מלא, והאחראי על מתן הייעוץ המשפטי לממשלה ולזרועותיה, על התביעה הכללית ועל ייצוג המדינה והאינטרס הציבורי בערכאות. היועץ המשפטי הוא הפרשן המוסמך של הדין ביחס לממשלה, המפקח על חוקיות פעולותיה.
יש הטוענים שהמאבק לחיזוק היועמ"ש הינו חלק ממאבק פוליטי של ההגמוניה המפא"יניקית הישנה נגד ממשלות הימין מאז 1977. מדובר בטענה מופרכת, שכן המתח בין השלטון לבין מי שמבקש לרסנו התעורר עוד בשנותיה הראשונות של המדינה, והגיעה לשיאה בשנת 1962 במחלוקת בין שר המשפטים דב יוסף ליועמ"ש דאז גדעון האוזנר. כבר אז מונתה ועדת אגרנט הראשונה לדון בסמכויות היועמ"ש.
הפתרון למתח שבין היועמ"שית לממשלה יכול להיות באמצעות רפורמות במערכת המשפט, כמו גם במערך הייעוץ המשפטי, אותן אין לעשות בזמן מלחמה וכשכל מחלוקת הקורעת את החברה הישראלית מבפנים מחזקת את אויבינו.
ניתן לחשוב על רפורמות רצויות גם במערך הייעוץ המשפטי, כגון קציבת קדנציות ליועמ"שים, פיצול תפקיד היועמ"ש לראש אזרחי מנהלי ולראש פלילי, אך כל אלה צריך לעשות, רק לאחר המלחמה, ורק בהסכמה רחבה, ולא אגב מתקפת עליהום של קואליציה במאמצי הישרדות וטפילת האשמות שווא על היועמ"שית ומערכת המשפט.
>>> עו"ד יהודה שפר הוא מומחה בין-לאומי למאבק במימון טרור, הקים בעבר את הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, ושימש כמשנה לפרקליט המדינה לאכיפה כלכלית