בעוד כחודש ייכנס דונלד טראמפ לתפקידו כנשיא ארצות הברית. מדובר בנשיא אוהד ביותר ביחסו הכללי לישראל, אך על פי ניסיון העבר, גם בלתי צפוי. הוא נכנס כשברקע הישגים יוצאי דופן של צה"ל וגורמי המודיעין בחודשים האחרונים בחיסול ההנהגות והיכולות המבצעיות של חמאס וחיזבאללה, ובנפילת אסד וחיסול הנשק המתקדם של סוריה על ידי חילות האוויר והים של ישראל. ההרתעה הישראלית חודשה, ויכולותיה הצבאיות-מודיעיניות מעוררות הערצה באזור ובעולם.
מעבר לצל הכישלון ב-7 באוקטובר, מעיבים על ההישג רק הדשדוש הארוך בעזה והכישלון בהחזרת החטופים ועקירת חמאס מהשלטון. יוזמת סינוואר חזרה אל איראן וגרורותיה כבומרנג. "טבעת האש" של קאסם סולימאני התפוררה, שושלת אסד ירדה סוף סוף מהבמה ומפלתה מהווה מכה קשה לאיראן ולרוסיה. איראן, ללא שלוחיה שנבנו בהשקעות עתק, נותרה מוחלשת מאי פעם ומחשבת בזהירות את צעדיה.
בישראל עולה השאלה: האם לא נכון לנצל את המומנטום שנוצר, את חולשת איראן, הלגיטימציה שנולדה ממעורבותה הפעילה במלחמה ואת כניסתו של נשיא אוהד לבית הלבן, על מנת להלום בגרעין האיראני ולהסיר איום, שבטווח ארוך עלול להפוך לקיומי? השאלה במקומה ומחייבת התייחסות רצינית. הבעיה היא שאיראן היא "מדינת סף גרעינית" דה-פקטו. קרי - יש בידיה מספיק חומר מועשר ברמה גבוהה, שמספיק לבניית מספר מתקנים גרעיניים, ולרשותה תשתיות מפוזרות ומוגנות היטב שמאפשרות המשך העשרה לרמה צבאית. נדרשת לה עדיין תקופה קצרה, כשנה אולי, על מנת לבנות ולזווד נשק גרעיני שניתן להתקין על ראש טיל, אולם אלה דברים שקשה מאוד לזהות ולהתערב בהשלמתם. לשון אחר: אין לישראל יכולת בתקיפה אווירית כירורגית לדחות את הגעת איראן לגרעין ביותר מחודשים בודדים. לא ברור גם אם לאמריקנים יש יכולת כזאת לגבי מתקני הגרעין.
ייתכן מאוד, מאידך, כי תקיפות מסיביות אמריקניות ו/או ישראליות משותפות, שתכלולנה מטרות גרעין, נפט וכלכלה, תשתיות משמרות המהפכה ומתקני שלטון, עשויות, אם תימשכנה לאורך זמן, לגרור התערערות של המשטר. זה לא יקרה כמו בסוריה. אין באיראן מורדים ששולטים באיספהאן או משהד, מגובים על ידי מעצמה אזורית שכנה (כמו טורקיה למורדים הסורים) ואורבים לרגע היחלשות של המשטר. איראן גדולה ויציבה יותר ממשטר אסד, אם כי רמת העוינות למשטר בין האזרחים – גבוהה, ולכן אין לחזות בקלות את התוצאה.
איראן כחלק מהמאבק הגלובלי
זוהי דילמה לא פשוטה לטראמפ ולהנהגה הישראלית כאחת. ישראל מוצאת עצמה חייבת בדו-שיח אינטימי, עמוק וברמת אמון גבוהה עם הנשיא הנכנס. תמציתה היא: האם נכון לתקוף את איראן? ואם כן, האם בדגש על מתקני הגרעין, במטרה להשמיד את כל היכולות (מטרה שספק אם ניתן להשיגה)? או בדגש על פגיעה במכלול מטרות גרעין, כלכלה, נפט ושלטון, במטרה להביא לערעור המשטר עד נפילתו, ולו מחמת חוסר האונים שלו, שייחשף לאזרחיו במהלך הפעולה. לפעולה משותפת כזאת חיוני להיכנס בנחישות להשלימה. לפגיעה חלקית בלבד, שתותיר משטר מוחלש אך עדיין על כנו, עלול להיות מחיר כבד בדמות יוזמה איראנית להאיץ את ההגעה לנשק גרעיני על מנת להבטיח את חסינות המשטר בפני התערבות צבאית חיצונית ויצירת מאזן הרתעה גרעיני מול ישראל, שיאפשר חידוש חתרנות מדינית וטרור, בחתירה להגמוניה. אין ספק שאיראן שוקלת כבר היום את האפשרות לפרוץ לגרעין, תוך ניסיון הסתרה או (פחות סביר) בגלוי, כמענה לחולשה הנגלית שלה. אולם, בשלב זה מסתמן היסוס איראני בנושא.
ומכאן לדילמה של טראמפ. המזרח התיכון הוא רק חלק מיריעה רחבה בהרבה. מהבית הלבן הוא רואה מאבק בין שני צירים גלובליים: "ציר הדמוקרטיות הליברליות" בהובלת ארצות הברית, האיחוד האירופי וכמה מדינות "שחושבות דומה" (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן, דרום קוריאה וכיו״ב). מולו "ציר האוטוקרטיות והסוררות" בהובלת סין ורוסיה, עם איראן וקוריאה הצפונית. שני הצירים מחזרים באינטנסיביות אחרי "הדרום הגלובלי", לשעבר "הבלתי מזדהות", אך הציר הסיני-רוסי עושה זאת בהצלחה גדולה יותר.
בין שני הצירים רוחשים שלושה מוקדי עימות פעילים, בכל אחד מהם טמונים סיכוני הסלמה רבי-משמעות: המלחמה באוקראינה, המלחמה במזרח התיכון והעימות הרוחש בטאיוואן. זהו אותו מאבק שראה גם ביידן, אולם גישתם שונה. טראמפ הוא חסיד גישת "הבדלנות האסטרטגית", ששורשיה עוד בראשית המאה ה-19, וכיכבה מאז חצי תריסר פעמים תחת נשיאים שונים. תמציתה: אמריקה מעצמה מעצם נתוניה, עתירת משאבי טבע ואנוש, מוקפת בשני אוקיינוסים ומדינות ידידותיות, אינטרסיה ממוקדים בחצי הכדור המערבי והיא תגן עליהם שם. אין לה סיבה להסתבך במלחמות אין קץ על אינטרסים שאינם חיוניים עבורה, בקצה האחר של העולם. רכיב שני בגישתו של טראמפ הוא הניסיון לפתור בעיות יסוד בין-לאומיות ב"דילים", דמויי התנהלות עסקית, שבמרכזם מגע אישי ישיר עם בני הפלוגתה, והכרעות חדות ומהירות על מכלול נושאים שבמחלוקת.
סביר שמול תמונת העימות הבין-צירי, יחתור טראמפ להגיע במהירות להפסקת המלחמה באוקראינה במחיר הסדר, שבמצוקתם יסכימו שני הצדדים לבלוע. טראמפ יחתור גם למיתון העוינות במיצרי טאיוואן והורדת המתח הביטחוני מול סין, חרף מלחמת הסחר, המכסים והטכנולוגיות שבדרך. טראמפ ללא ספק גם יקדם את סיום המלחמה במזרח התיכון, החזרת החטופים וסיום הלחימה בעזה, הסדר מדיני בלבנון, סיום העימות עם איראן באחת מהדרכים שיתוארו בהמשך וגיבוי אמריקני להסדר אזורי שיכלול נורמליזציה ביחסי ישראל-סעודיה, באמצעות מתווה עמום להתקדמות במסלול "שתי המדינות" שיספק "הצדקה" לסעודים להיכנס לנורמליזציה. טראמפ ככל הנראה יעניק גם גיבוי אסטרטגי לסעודיה בעיקר מול איראן, ייתכן ברמה שמתחת ל"ברית". טראמפ, להערכתי, ייטה "לוותר" לישראל בפרטים, לאפשר לה חופש מסוים לפעול על אחריותה בדברים שחשובים לה ולהציג לציבור "הישגים". אולם, הוא עשוי להתעקש ולכפות את דעתו בצורה בוטה בהרבה מממשל ביידן, בנושאים שייראו לו מרכזיים, למטרותיו שלו.
טראמפ לא יוביל - אך עשוי לשחרר חבל לישראל
מה זה אומר לגבי ההכרעות בקשר לאיראן? אני נוטה להעריך שטראמפ לא ירצה להיות היוזם או המוביל של מתקפה על איראן. להפך - חלק מהדיל עם פוטין להבאת המלחמה באוקראינה לסיומה, עשוי להכיל תפקיד לרוסיה בריסון איראן, ועצירת לחצים פנימיים לפרוץ לגרעין בגלוי. במצבים מסוימים, עשוי טראמפ לנסות להיעזר בפוטין והסינים, כדי לשכנע את איראן להיכנס להסכם גרעין חדש, טוב מקודמו (שטראמפ פרש ממנו בהשפעת נתניהו). מתקפה כוללת על איראן מהווה פגיעה בחברה ב"ציר", ופגיעה ברוסיה, שאיראן היא ספקית שלה באמצעי לחימה וכטב"מים למלחמה באוקראינה, ובסין, שהיא לקוחה מרכזית של הנפט האיראני. ישראל איננה יכולה לצאת למתקפה רחבה מול איראן ללא גיבוי ותמיכה מובטחים של הנשיא האמריקני, עקב הצורך בחימושים, גיבוי לוגיסטי, "שותפות אזורית" בהגנה בפני מתקפות טילים איראניים, וגיבוי במועצת הביטחון.
אולם, טראמפ בהחלט עשוי לשקול אפשרות שבה ישראל פותחת בתקיפה רחבה מול איראן, ביוזמתה ועל אחריותה (אולם בהסכמה בשתיקה ובתיאום עם הנשיא). כך יתאפשר לטראמפ להתבונן אל מול תוצאות התקיפה מבלי שהוא נושא באחריות לפתיחתה, ולהחליט על פי תוצאותיה באיזו משלוש הדרכים לבחור: אם משטר האייתולות יראה מתנדנד, ניתן להצטרף לפעולה ולהכריעו. אם משטר האייתולות יעמוד במכות, לראות בהן גורם שתרם להחלשת המשטר. ואם יבחר בכך, להיות "המבוגר האחראי", מי ש"ניכנס לאירוע", שם לו קץ והביא להסדר דיפלומטי רב-צדדי, שאמריקה במרכזו.
מבחינת ישראל, יש במהלך כזה הרבה יותר סיכונים מאשר בהליכה מראש לפעולה משותפת עם ארצות הברית, אולם גם אותו תצטרך הממשלה לשקול בכובד ראש, כשלפניה כל הנתונים. הסיבה היא שמבחינת ישראל, ברוח התחייבותה ארוכת השנים, יש חשיבות רבה, מעשית וסמלית, במיצוי מה שהיא כן יכולה לעשות, על מנת למנוע מאיראן הגעה לגרעין. הן משום שספק אם תיווצר בעתיד נקודת חולשה כזאת של איראן, טרם הגעתה לגרעין, והן משום שבטווח ארוך האיום המרכזי מגרעין איראני - הוא עליה. יהיה זה אירוע היסטורי כואב אם ברגע האמת, נשיא אמריקני שהתחייב לא פעם, ככל קודמיו בעשרים השנים האחרונות, שאיראן לא תוכל לעולם להגיע לגרעין, יירתע מפעולה.
הגורם המכריע בדילמה הזאת, חרף כל אי הוודאויות, חייב להיות הערכה מפוכחת באשר לשאלה - אם יש סיכוי אמיתי להגיע בפעולה כזאת לערעור המשטר בטהראן, ואם יש ביטחון גבוה, שככל שייווצר מצב כזה, שהנשיא טראמפ אכן יפעל. אין דרך להבטיח בהירות מוחלטת בעת קבלת הכרעה כזאת, אך אין גם תחליף למאמץ העליון לקבל אותה באיזון הנכון, בין העזה לשיקול דעת ובין דמיון יוצר לאחריות. זוהי תקופה גורלית, וזהו טבע מבחניה. כולנו נישא בתוצאות, לכאן או לכאן.
>>> אהוד ברק הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, כיהן גם כשר הביטחון, כשר החוץ וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל