זה מספר שבועות שנדמה שהפעילות בזירות הצבאיות השונות דועכת, ותשומת הלב מופנית לתככים פוליטיים, לחוק הגיוס ולרעש הבלתי פוסק סביב ראש הממשלה, משפחתו ומשפטו. במצב לא יציב, ובהעדר תהליך מדיני משלים שייצור מצב שכזה, לחימה לעולם אינה נפסקת מעצמה, וצבא אף פעם לא עומד במקום. התנועה המסתמנת בימים אלה בכל החזיתות, ובראש וראשונה בעזה, טומנת בחובה סכנה משמעותית הן לאינטרסים של ישראל והן לצה"ל עצמו.
הסרטים שמשחרר צה"ל על חיסול מחבלים אינם מטשטשים את העובדה שאפילו לתקשורת הישראלית, שנטייתה הטבעית היא להתעלם ממשמעות המתרחש ברצועה, גם לה, כבר קשה להתעלם ממנה. צעד אחר צעד, אזור אחרי אזור, ישראל צועדת לכיוון כיבוש מלא של הרצועה מצפון לנחל עזה, גירוש תושבים שלא על מנת לחזור והרס בממדים המתקרבים להגדרה המשפטית של פשעי מלחמה.
הצבא, שמשווע לעסקת חטופים שתאפשר לסיים את הלחימה במתכונתה הנוכחית, אינו מסוגל לומר בקול, או בחדרי הדיונים מול הדרג המדיני, שלמעשה אין בהמשך הפעולה תועלת. הוא אינו מסוגל להמליץ על מה שראשיו חושבים באמת: לחזור לקווי הגנה, במקביל למהלך מדיני שייצור אלטרנטיבה אמיתית לחמאס וימנע את צמיחתו המחודשת ככוח המשמעותי ברצועה. מכיוון שצה"ל אינו יכול ללכת אחורה ואינו מסוגל לעמוד במקום, הוא עושה את מה שהוא יודע - מבצעים נקודתיים לכאורה, שבפועל מייצרים מציאות בלתי הפיכה בשטח.
פריקת עול וגורמי שטח בעלי אינטרס קיצוני
למצב ביניים זה נוספות ההשלכות של העובדה ששנה ורבע אחרי 7 באוקטובר, תחקירי המחדל טרם פורסמו והאחריות הפיקודית טרם מומשה. יחד עם השחיקה של הלחימה הממושכת, נוצרה בשטח אווירה של פריקת עול, העדר סמכות פיקודית ושחיקה של ערכי לחימה בסיסיים. לתוך הוואקום נכנסים גורמי שטח בדרג הבינוני-גבוה, שלחלקם יש קשר ישיר לאגפים הקיצוניים בממשלה. הם דוחפים למהלך של כיבוש צפון הרצועה, באופן שיקשה מאוד לגלגל אותו לאחור. מה שהחל בג'באליה, בהרחבת ציר נצרים לשטח דומה לזה של תל אביב, ביצירת ציר מקביל מצפון לו ובהפיכת כמעט שליש מהרצועה לשטח חורבות שהוא גם אזור של ירי חופשי, עלול כבר בזמן הקרוב להתרחב לתוך העיר עזה עצמה, כאשר יש בדרג המדיני ובשטח מי שדוחף בעוצמה להפיכתה לג'באליה 2.0.
כשמעלים את הדברים בפני הפיקוד הבכיר, התשובה המתקבלת היא: "אנחנו לא מרעיבים אוכלוסייה בכוונה כמו ב'תכנית האלופים', ו'אנחנו לא מכשירים את השטח להתנחלות'". אכן, אין לפיקוד העליון כוונות כאלה. אבל ככל שהזמן עובר, הכוונה כבר הרבה פחות חשובה. לעולם, שרואה מאות אלפי פליטים מצטופפים בקור ומקרים רבים של הרג אזרחים, גם אם לא מכוון, ממש לא אכפת אם קוראים לזה "תכנית האלופים" או לא. כך גם לכוחות בשטח, שיודעים היטב מה הם מבצעים מדי יום. זוממי ההתנחלות כבר עובדים במרץ. אבל גם בלי טיהור אתני מכוון ובלי התנחלות, המציאות בעזה מתקרבת מדי יום למצב בלתי הפיך, שיהיו לו השלכות קשות על ישראל ועל צה"ל.
בחזית הצפון פועלת אותה המנטליות. בהעדר מהלך אזורי כולל ונרחב, ההסדרה בלבנון הופכת לשברירית, לכן בצה"ל כבר מדברים על הישארות ארוכת טווח ב"רצועת ביטחון" מצפון לגבול. בסוריה המצב לא ברור, ולכן הכוונה היא להישאר גם שם. הניסיון ההיסטורי מלמד שתוך זמן קצר הכוחות מעבר לגבול יהפכו מטרה לפיגועים ופעולות גרילה, כי זה מה שקורה כשאתה מתחכך באוכלוסיה בשטח נעדר משילות. גם בגזרות האלה נושבת מן השטח רוח של "סוסים דוהרים", המחוזקת בשחיקה של המשמעת והסמכות הפיקודית, ומלובה בקשר של חלק מהקצונה בדרגות הביניים הגבוהות עם גורמים פוליטיים מחוץ לצבא.
אין ציפיות גדולות מהדרג המדיני. ראש הממשלה זקוק להמשך הלחימה למטרות הישרדות פוליטית, וימשיך לפמפם את מנטרת "הניצחון המוחלט", כלומר, המלחמה האינסופית. שר הביטחון עסוק במאבקי כוח מול צמרת הצבא ואפילו לא מתיימר לגבש חזון משלו לעתיד הרצועה או לפניו של צה"ל. הכפפה מונחת לפתחו של הפיקוד הצבאי, שלא מאוחר מבחינתו לעשות את המעשה הנכון.
על הרמטכ"ל ואלופיו לבלום את מהלכי ההתפשטות, שאין בהם שום תועלת צבאית, לכנס את הכוחות לקו יציב ולהתחיל להחזיר לכשירות את הצבא העייף, בסדיר ובמילואים. עליהם לבלום את ההידרדרות הערכית, על ידי התוויית מדיניות נוקשה הנגזרת מרוח צה"ל, עמידה על מימושה וענישת מי שחורג ממנה. ועליהם להחזיר את האמון, בתוך צה"ל ומחוצה לו. הצגת התחקירים הצבאיים לציבור, באופן שקוף ומפורט ותוך הבהרה לפתחו של מי מנוחת האחריות ומה המסקנות מכך, תהיה הצעד הראשון והמתחייב.
עפר שלח הוא ראש תכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי