תשומת הלב הציבורית והתקשורתית נתונה כיום, מדרך הטבע, למתרחש בגבול הצפון ולמה שעלול להתרחש ממזרח. חילופי האש עם חיזבאללה, הנמשכים במלוא העוצמה למרות המכות שספג הארגון, גבו מחיר כבד בנפש; איומיה של איראן להגיב על המתקפה של חיל האוויר עלולים להתממש בימים הקרובים. עם זאת, האירועים החשובים ביותר במלחמה מתרחשים בימים אלה דווקא ברצועת עזה.
החשיבות היחסית הזו נובעת מכך שבניגוד ללבנון או לאיראן, שם יש יעד מדיני ברור ואפשרי שיעגן את ההישגים הצבאיים, בעזה נקבעות מדי יום עובדות בשטח, העלולות להביא את ישראל תוך זמן קצר לנזק בלתי הפיך. שילוב של פעילות צבאית שפרטיה המלאים אינם נחשפים בציבור, דחיפה של חלק מן הדרג הפוליטי לחזון שהממשלה לא הגדירה מעולם כמטרת מלחמה והיעדר כל יוזמה מדינית, מביאים את ישראל לסיפו של כיבוש-למעשה של הרצועה, במחיר שלא ישוער למעמדה הבין-לאומי ולצה"ל. בניגוד למלל האין-סופי המוקדש לניתוח האופציות מול איראן, כל זה קורה כמעט ללא דיון ציבורי.
צמרת צה"ל חוזרת ומבטיחה כי אין בכוונתה לממש את "תוכנית האלופים". אבל בפועל, צה"ל מבצע את אותו רעיון מסוכן: הוא מקיים לחץ אדיר ואלים על תושבי חלקים מצפון הרצועה להתפנות דרומה (דבר שרק חלק מהאוכלוסייה נענה לו), ופועל בעוצמה העולה בחיי עזתים רבים ומשתקפת בתקשורת הבין-לאומית כגובלת בפשעי מלחמה. אמת, אין בכוונת ישראל לממש את החלק שעורר את עיקר הרעש בתוכנית, כלומר להרעיב את מי שיישאר בשטח בטענה שמי שלא התפנה הוא בחזקת איש חמאס. אבל בהינתן מה שהצבא כן מבצע, התוצאה הסופית עלולה להיות חמורה לא פחות.
האלטרנטיבה למצור והרעבה היא אחריות ישראלית לגורלם של מאות אלפי בני אדם, כולל הצורך לספק את צורכיהם הבסיסיים. גם אם יבצעו זאת קבלנים פרטיים זרים, ולא משנה מי יישא בעלויות, ישראל תהיה אחראית למצבם ההומניטרי, למקרים הבלתי נמנעים של מהומות והרג אזרחים כתוצאה מהמאבק על מזון ומים, לאירועים שוודאי יתרחשו כאשר הקבלנים הפרטיים הללו יותקפו בפעולות גרילה וטרור של חוליות חמאס.
העמדת הפנים כאילו זו לא תהיה אחריות ישראל תעבוד אולי כלפי פנים, לנוכח האדישות אצלנו לגורלם של העזתים. כלפי חוץ, זה יהיה צעד גדול, אולי בלתי חוזר, למיצובה של ישראל כמדינה פורעת חוק, מהסוג שלא סוחרים איתו, לא מספקים לו נשק (וההכרזות של הטובות בידידותינו על אמברגו נשק הן רק ההתחלה), ומונעים ממנו מטרייה מדינית. ישראל, שתיתפס ככובשת עזה, תהיה מדינה מצורעת, ומי שמזלזל או חושב שבכוחנו לעמוד בכך הוא הוזה או משיחי.
לפעולות שצה"ל מבצע כבר היום, ולאלה שיידרש להן במסגרת הלחץ על האזרחים ובתוקף אחריותו ההומניטרית, יש כבר השלכות קשות בתוך הצבא עצמו. גם כאן, הדיווח התקשורתי לוקה בחסר; אבל מי שקשוב לרחשי השטח רואה את התופעות המשחיתות שצה"ל סבל מהן במצבים דומים אם כי חמורים הרבה פחות, כמו תקופת השהייה בלבנון בשנים 1985-1982. הפעם נלווים אליהן גם מחזות של פריעת חוק מתוך חדווה, המתורצת בצורך לנקום את זוועות 7 באוקטובר ומנומקת בשפה רווית שנאה. מי שאומר "זוהי רוח החיילים" מתעלם מכך שזו אינה רוח צה"ל. אבל אפילו בהיבט המעשי הצרוף, התופעות האלה ישחקו עוד יותר את כוח הסדיר והמילואים, הכורעים ממילא תחת הנטל של לחימה רצופה במשך שנה בשלוש חזיתות קרקעיות (עזה, לבנון ואיו"ש).
דור האלופים הנוכחי עוד לא התגייס כשבצה"ל של שנות מלחמת לבנון הראשונה נרשמה צניחה תלולה בהתנדבות לקצונה, ועלייה תלולה בסרבנות האפורה להתייצב לשירות מילואים. אולי משום כך, ואולי משום חוסר יכולת לומר דברים כהווייתם לדרג המדיני ולממש את אחריותם כמפקדים, הם שותפים מלאים למהלך ההרסני שהם מובילים, ואף מנמקים אותו בנימוקים מבצעיים הנשמעים ריקים לנוכח המציאות בשטח.
כולנו שותפים לתקווה שעסקת חטופים כזו או אחרת תשיב הביתה אזרחים שאין שיעור לסבלם ולאשמתה של ישראל בהפקרתם, ובה בעת תספק סולם לרדת מן העץ הממאיר עליו טיפסנו. כבר חודשים שמערכת הביטחון מדברת על הצורך להגיע לעסקה כזו, אבל משזו אינה מתממשת, בגלל המכשולים שעורם ראש הממשלה או בשל סרבנות חמאס, היא אינה מציבה אלטרנטיבה חוץ מאשר להמשיך בכל הכוח במסלול המוביל לאסון. כשזה יתרחש, השאלה אם האשמים הם נתניהו וסמוטריץ' או גלנט והלוי תהיה עניין לוויכוח פוליטי או היסטורי; את הנזק לישראל, לצבאה, לכלכלתה ולרוחה אי אפשר יהיה להשיב.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי