"אבא, למה דווקא אתה?", שאלה הבכורה בת ה-8, כשבעלי נקרא שוב למילואים. "למה אתה חייב שוב ללכת? כבר היית הרבה!", מחה בן ה-4. הדמעות מתגנבות, אני מנגבת אותן במהירות. מנסה להסביר להם על חטופים שצריך להחזיר הביתה, על תושבי הצפון, על הצורך בביטחון. למרות כל זה, שאלה אחת אני מתקשה להסביר, היא מעיקה לי על הלב: איך זה שהמסירות הזו, שכל כך מובנת מאליה לנו, לא מובנת מאליה לכלל המדינה? איך נדע שהמחירים שאנחנו סוחבים באהבה ובגבורה - חרדות, ילד שחוזר להרטיב, קריירות שנשחקות, עסקים קורסים, חיי משפחה שמתפרקים - לא קלים בעיני היתר?
כבר יותר מ-400 ימים שבני זוגנו נמצאים בחזית, שוב ושוב, מגנים על המדינה. כ-400 ימים שאנחנו, נשותיהם, מנהלות לבד את הבית, את הילדים, את העבודה. וכעת, כשהממשלה מקדמת את "חוק המעונות", מתברר שלא רק שאין מענה למי שתורם - יש כאן מהלך שמונע באופן מודע תמיכה למשרתים ותמריץ לאנשים שעשויים להצטרף למאמץ ההגנה על ביטחון המדינה. חשוב לי להבהיר: זה לא עניין של פוליטיקה או של צרות עין. תעסוקת נשים חרדיות חשובה לנו מאוד, ובמהלך השנה האחרונה נלחמנו עבור אלפי נשים כדי שעבודתן לא תיפגע (30% מנשות המילואימניקים מעידות על קיצוץ במשרה, פיטורין או הוצאה לחל"ת). אבל בתקופה קריטית זו, כשאנחנו זקוקים נואשות להרחבת מעגל המשרתים גם שנים קדימה, הממשלה בוחרת לעשות בדיוק את ההפך - צעד ציני שפוגע במוטיבציה להתגייס ומתעלם מהצורך הממשי בלוחמים נוספים בכדי להגיע ל"ניצחון המוחלט", או לכל הפחות - לביטחון והשבת אחינו לביתם.
המעון יקר מדי? בואו נדבר על מחירים
הנה האבסורד: בחצי השנה האחרונה, אנו, "בפורום נשות המילואימניקים" מוצפות בפניות של משפחות שהדרגה שלהן בתמ"ת לקבלת סבסוד על המעון נפגעה. הסיבה? תלושי המילואים של בני הזוג והשינויים הכפויים בשעות העבודה של הנשים, באופן מקומם, גרמו לכך שרבות כל כך ממשפחות המילואים הפכו ללא זכאיות להנחה, שכן האם, שהתקשתה לשלב עבודה עם ילדים ודאגה לבן הזוג - כבר לא עובדת, או שהבעל, רחמנא ליצלן, פתאום "מרוויח" גמלת מילואים - יותר ממה שהיה רגיל, למשל, כסטודנט. משפחות רבות משלמות מחיר כבד על המחויבות והמסירות שלהן למדינה. עד לכתיבת שורות אלו, לא אושרה החלטת הממשלה שקודמה בהובלת משרד האוצר בתוכה גם שיפוי על הפסדים גבוהים אלו.
המציאות העגומה היא שבעוד שהבתים שלנו קורסים תחת המשקל הלחימה הכבד כבר למעלה משנה, חלק מהציבור, ובעיקר נבחריו, עדיין בוחרים להתבונן מהחלון ב"כאב" על הנזק שנגרם למשפחות המגויסות - במישור הכלכלי, התעסוקתי והרגשי. משפחות שנמצאות על סף טביעה, שהקריירות של הנשים בהן קורסות, שהילדים שלהן סובלים מרגרסיה ניכרת - וכל זאת בזמן שהן נושאות במאמץ ההגנה על כולם, כן, גם על אלה שבוחרים להישאר בתיבה הבטוחה.
והנה עוד פרדוקס. החוק הזה לא פוגע אנושות רק במשפחות המשרתים - הוא עתיד לפגוע גם בנשים החרדיות העובדות עצמן. כי בסופו של יום, כשהמדינה מתמרצת אי-שירות ומעניקה הטבות ללא דרישה לתרומה לביטחון המדינה, היא מנציחה מצב שבו מספר קטן והולך של משפחות נושא במאמץ הביטחוני. התוצאה? פגיעה במרקם החברתי כולו, כולל באותן נשים שהחוק כביכול נועד לשרת.
צאו מן התיבה: אי אפשר לבנות חברה בריאה על אדנים של ניצול כה בוטה. אי אפשר גם לבנות על כך שבכזו עצימות של מילואים לא נשחק. כשהמחירים מעמיקים, אנו עלולים לטבוע, ולא יישאר מי שיגן גם על הילדים שלכם. הבעיה לא תהיה הבטחת סבסוד המעונות, אלא אבטחתם.
זו העת לתיקון. אנחנו לא מבקשות טובות - אנחנו דורשות מדיניות הוגנת והגיונית שתשרת את טובת המדינה כולה. את החוקים במתכונתם הנוכחית אי אפשר להעביר. נדרוש חוק מעונות בכיוון הנכון לעת הזו: התניית הסבסוד בשירות; מתן דרגות למשרתים במילואים ובסדיר; דרגות נוספות לפי כמות ימי מילואים ולמשפחות פצועים; והקצאת תקציב חדש ונפרד להטבות אלו בכדי לא לפגוע בסבסוד למשפחות שבהם שני ההורים עובדים ומניעים את המשק. מלחמה צריך גם לממן.
הגיע הזמן לצאת מהקונספציה
במקום להתעסק במעקפים פוליטיים, הגיע הזמן לפעולה אחראית ואקטיבית. ייתכן שייווצר משבר קואליציוני, אך בוודאות יש כאן כבר משבר למשפחות המגויסות, וכנגזרת מכך - לביטחון המדינה ועתידה. אבל משבר הוא גם שם הכיסא של היולדת בעת העתיקה (רש"י על ישעיהו ל"ז, א'-ג') ועשויה להיוולד ממנו מציאות חדשה, של חיים, של שותפות גורל וייעוד - ושל תקווה.
עליכם, כמנהיגי הציבור החרדי וכלל חברי הממשלה, להתמקד בשאלת ה"איך" ולא בשאלת ה"האם". לתמוך בגיוס מיידי, מכבד ומותאם של צעירים חרדים בעולם המעשה (עובדים או לומדים מקצוע), כמו גם להקים מנהלת גיוס לאומית שתפעל במקביל ובשיתוף עם הצבא, שתהיה בעלת סמכויות ומשאבים רחבים יותר, תפעל ליצירת מסלולי גיוס מותאמים תרבותית ותשתף פעולה עם ארגונים אזרחיים, אנשי מקצוע ונציגי ציבור. זאת במטרה לגייס חרדים, פטוריסטים ואוכלוסיות עם אחוזי גיוס נמוכים. מתי, אתם שואלים? עכשיו. "איננו יכולים עוד" להילחם לבדנו. זוהי אזעקת אמת.
>>> שבות רענן היא עורכת דין, ראש תחום מדיניות ב"פורום נשות המילואימניקים"