פגיעת הכטב"ם אמש (ראשון) בבסיס באזור ואדי ערה ותוצאותיו הטרגיות הינן עדות נוספת וכואבת לאתגר, שהפך כבר מזמן להיות המשמעותי ביותר במלחמה הזאת, ובראיה רב-זירתית.
כל הזירות זיהו את הפוטנציאל מחד ואת נקודת התורפה במענה של צה"ל וחיל האוויר. אויבינו הפכו את הכלים הללו למרכיב מרכזי במלחמה, עם למעלה מאלף כלים כאלו ששוגרו מאיראן, עיראק, תימן, חיזבאללה ועזה.
האתגר הראשון במעלה שמתחיל את שרשרת המענה הוא הגילוי: לדעת היכן בדיוק נמצא וטס אותו כלי. את אותו גילוי יש לתרגם, מצד אחד, להתרעה ולאפשר את התמגנות האנשים, ומצד שני להפעיל את ארגז הכלים של יירוט האיום מהקרקע ומהאוויר.
הגילוי של אותן פלטפורמות קטנות (חתימת מכ"ם וגוף קטנים) מתבצע למרות שהן מנמיכות טוס ונעות במהירות איטית, תוך שהן מנצלות את הטופוגרפיה שמהווה יתרון לתוקף (בעיקר מהצפון). לאחר שצולחים את אתגר הגילוי, יירוט וסיכול אותם כלים גם הוא מורכב לא פחות.
לאחר האירוע הקשה אתמול, שבו נהרגו 4 חיילים ועשרות נוספים נפצעו בדרגות שונות, לדבר על יירוט מרבית האיומים זו בוודאי אינה נחמה. ראוי להזכיר כי המלחמה הזאת תפסה את צה"ל וחיל האוויר ברמת מענה לא מספקת. די אם אשווה את המוכנות והיכולות בהתמודדות מול האיום התלול-מסלול, ונבין כי איננו נמצאים בנקודת האיזון הנכונה.
הבעייתיות בחוסר המוכנות מקבלת משנה תוקף כשמדובר באיום שהיה מוכר וידוע. יכולותיה של איראן כמעצמת פיתוח טילים בליסטיים, רקטות וכלי טיס בלתי מאוישים היו ידועות לכול. היא לא רק ספקית האמצעים מספר אחת לרוסיה, אלא קודם כל ספקית אמל"ח לשלוחיה בכל רחבי המזרח התיכון, מתימן ועד לבנון. במלחמה, אנחנו רואים זאת על בסיס יומי.
אסור לחכות לתחקירי המלחמה. יש לעשות הכול כדי לסגור את הפערים. לא מעט נעשה בנושא במהלך השנה האחרונה, אך בבחינת מאוחר מדי ולא מספק.
>>> צביקה חיימוביץ הוא תת אלוף במילואים, מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר