גאות ושפל הם תופעות מוכרות ביחסי מדינות, אבל אם גאות רבה מדי היא ברכה ליחסים, הרי שפל עלול לסכן אותם. בימים שאנחנו מציינים 30 שנה להסכם השלום בין ישראל וירדן, דומה כי סכנת שפל עמוק עומדת לפתחם של יחסים אלה, ובכלל ליחסיה של ישראל עם מדינות האזור.
מערכת הקשרים והאינטרסים בין ישראל לירדן עמוקה יותר מזו של כל המדינות האחרות שעימן קשרה ישראל קשרים דיפלומטיים. משחר הקמתה, עבר הירדן (שמה הישן של הממלכה) הייתה "הטובה שבאויבות". אומנם היא השתתפה במלחמות 1948 ו-1967, אך מעבר לכך מלכיה קיימו קשרים בחשאי עם מנהיגי ישראל.
קיומם של אויבים משותפים והצורך של ירדן להישען על מעצמה מערבית (בריטניה ולאחר מכן ארצות הברית) הפכו את מדינת ישראל לבעלת ברית רצויה בשמירה על שרידותו של בית המלוכה. המלך חוסין הודה לסיוע של ישראל במאבקו נגד סוריה ואש"ף במהלך "ספטמבר השחור" 1970, ולאות תודה הוא הזהיר את גולדה מפני המלחמה המתקרבת בפגישה עימה בגלילות בספטמבר 1973.
ישראל, מבחינתה, יכלה לסמוך, בדרך כלל, על כך שהצבא הירדני שומר על הגבול הארוך מפני חדירות מחבלים פלסטינים. עם השנים נוספו גם אינטרסים נוספים מבחינתה של ירדן, כמו למשל הצורך הדחוף של ירדן במים ובגז.
עד 1994 השלום עם ירדן תמיד היה אופציה, אולם בניגוד למצרים, ירדן לא הייתה חזקה מספיק לעמוד מול התנגדות של העולם הערבי והאוכלוסייה הפלסטינית שבשטחה. הצל הפלסטיני חייב את המלך להשאיר גם את יחסי ישראל-ירדן בצל. לא במקרה חתימת הסכם אוסלו עם אש"ף ב-1993 היא היא שהעניקה לגיטימציה לחתימת הסכם השלום. לאחר שנים רבות שניסתה לייצג את העניין הפלסטיני, השאירה ירדן את הזירה לאש"ף בלבד, שומרת לעצמה תפקיד במקומות הקדושים בירושלים.
הדילמה הירדנית גדולה יותר
אי-פתרון הבעיה הפלסטינית העמיד את המשטר בדילמה: כיצד ליישב את הסתירה בין האינטרסים של המשטר והמדינה ובין דרישות האזרחים? המענה היה לקיים פרופיל נמוך ככל האפשר של יחסים דיפלומטיים במקביל לניהול יחסים חשאיים בתחומי הצבא, ביטחון ומודיעין. וכך, יחסים קרים במישור הפומבי לא באו על חשבון יחסים חמים במישור החשאי. דבר דומה, דרך אגב, קרה גם במצרים, בהבדל אחד: בירדן למעלה ממחצית האוכלוסייה היא פלסטינית.
מתיחויות בהר הבית ומלחמות בין ישראל לפלסטינים תמיד הובילו להידרדרות ביחסי המדינות. החזרת השגריר וגינויים חריפים הפכו זה מכבר לצעדי תגובה מידתיים שלא סיכנו את השלום עצמו. ואולם, ככל שמתמשכת המלחמה, ככל שהפלסטינים בעזה ממשיכים לסבול מבחינה הומניטרית וככל שישראל אינה מציעה אופק של פתרון מדיני – כך דומה יותר כי הקולות הקוראים לנקיטת צעדים קשים יותר מול ישראל מתחזקים, והם עלולים להשפיע על מקבלי ההחלטות.
שר החוץ הירדני, איימן ספדי, מגלם במידה רבה את השניות בעמדה הירדנית. לאורך כל המלחמה הוא ביקר באופן חריף את התנהלות ישראל, אך הוא גם הבהיר שפניה של ירדן – והעולם הערבי – לשלום ולא למלחמה, בהתבסס על יוזמת השלום הערבית.
מה שקורה עם ירדן אולי יותר קיצוני, אבל דפוס דומה קורה גם ביחסי ישראל עם מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וערב הסעודית. כל המדינות הללו, למשל, גינו את המתקפה של ישראל על איראן למרות שהן חולקות אינטרס דומה עם ישראל נגד איראן.
אומנם אין לגזור גזרה שווה בין כל המדינות הללו ביחסן לישראל, אבל גם האמירויות, שלא עצרה את טיסותיה לישראל ומיתנה את הצהרותיה, הבהירה כי היא יהיה לא כל תפקיד ב"יום שאחרי" בעזה, אלא אם כן ייעשו צעדים להקים מדינה פלסטינית. למותר לציין כי זוהי עמדת סעודיה, שעוד טרם נרמלה את יחסיה עם ישראל.
שכנות טובה ומתחשבת
ישראל בהנהגת ממשלת בנימין נתניהו לוקחת כמובנים מאליהם את היחסים עם מדינות השלום והנורמליזציה הערביות. העובדה שהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (30 שנה ו-45 שנה בהתאמה) מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים מעניקים את התחושה שהם עמידים בפני כל אתגר. זו הערכה שלא צריך להעמיד במבחן.
מדיניות רציונלית של ממשלות מביאה בחשבון את הנסיבות, המגבלות והסיכונים הכרוכים באימוץ כל מדיניות באשר היא. ישראל תקפה באיראן באופן מוגבל משום שהשתכנעה, או התכופפה, בפני הלחץ של ארצות הברית, וזאת כדי לא להביך או להקשות על הממשל לקראת הבחירות.
בה במידה, ממשלה שמקבלת החלטות באופן רציונלי צריכה לקחת בחשבון לא רק את האינטרסים שלה ושל בעלת בריתה הקרובה, ארצות הברית, אלא גם של מדינות האזור, שחולקות עימה אינטרסים משותפים.
בהקשר זה עולות שתי סוגיות: האחת, בטווח הקצר, סיום המלחמה, שחרור החטופים, מציאת הסדר לנסיגת חיזבאללה מהגבול ויצירת חלופה שלטונית בעזה. השנייה, בטווח הארוך יותר, מציאת פתרון לבעיה הפלסטינית בכללותה, עם העדפה להקמתה של ישות מדינתית. פתרון הסוגיה הראשונה יוביל לרגיעה ביחסיה של ישראל עם מדינות השלום והנורמליזציה; אבל רק פתרון הסוגיה השנייה יוביל לגאות ביחסים. זה נראה כרגע דמיוני, אבל כך היה גם פעם השלום עם מצרים וירדן.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית