התקיפה באיראן הסירה את הלוט מעל התדמית המאיימת של המשטר האיראני, ומהווה נקודת מפנה בהחלשת ציר ההתנגדות ובשינוי המאזן הגיאו-אסטרטגי באזור.
איראן אחרי המתקפה נותרה חשופה, מפורקת ממעטפת ההגנה האווירית שלה, כשהיא סובלת מפגיעה ניכרת בתעשייה הצבאית וביכולת התעצמות הטק"ק (טילי הקרקע-קרקע) שברשותה. עצם העובדה שלמעלה משלוש שעות שלטה ישראל בשמי איראן ותקפה כרצונה עם עשרות רבות של מטוסים, חשפה את חוסר האונים והנחיתות של האיראנים מול העליונות האווירית של ישראל.
הדימוי של איראן ביום שאחרי התקיפה התהפך. ממעצמת ציר אזורית עם מעמד בין-לאומי הפכה למדינה מובכת בעלת תדמית מוחלשת. ציר הפרוקסי אותו החלה לבנות בסוף שנות השמונים ובאינטנסיביות גדולה מעל לעשור פורק על ידי צה"ל במרביתו. לא רק שהפרוקסי לא הגנו עליה, אלא שממקומם השבור ראו כיצד מקור הכוח עליו סמכו נתקף בחוסר אונים וחולשתו מעידה כי אין להם יותר על מי להישען.
התקיפה באיראן הצטיינה לא רק בביצוע החלק שלה, אלא בבחירה האינטליגנטית של המטרות באופן שאומנם הביך את טהראן, אבל לא השפיל אותה כלפי פנים. העובדה שהתקיפה לא הותירה אדמה חרוכה השאירה לאייתולות מרחב הכחשה והסתרה, עם יכולת להקטין תדמיתית את משמעות הפגיעה. כך הציבור באיראן יוכל למראית עין לחיות עם זה, ואיראן תוכל להימנע מתגובה, בעיקר כי הממשל האיראני יודע שיש כעת לצה"ל חופש פעולה מלא והם הרבה יותר פגיעים וחשופים לנזקים ופגיעות בחומרה רבה יותר מכול אפשרות של הסלמה.
צריך להצדיע לצה"ל על ההתקפה ולומר למפקד חיל האוויר, תומר בר, ולטייסיו המדהימים כל הכבוד על המבצע ההיסטורי המוצלח הזה. צריך לומר לאמ"ן ולראש אמ"ן הקודם חליווה כל הכבוד על עבודת המודיעין שנעשתה בשנים האחרונות, עוד מתקופת כוכבי, וגם למטה הכללי השקול והנחוש בהובלת הרמטכ"ל, הרצי הלוי, על המנהיגות והניהול המוצלח. צריך גם להביע הערכה לשר הביטחון, לראש הממשלה ולקבינט שאישרו את המבצע. חשוב גם להביע הערכה גדולה לאמריקנים על הגיבוי שקיבלנו, ובמיוחד למנהיגותו של מפקד פיקוד המרכז גנרל קורילה.
מלחמה לא מנהלים רק בהחלטות צבאיות
ישראל השיגה הישג אסטרטגי מאוד חשוב, והשאלה המרכזית היא מה עושים עם זה עכשיו.
מדיניות הממשלה עד עתה נתנה לצה"ל חופש פעולה וזמן בלתי מוגבל ליזום ולפעול כרצונו, כמעט ללא הגבלות. בשונה מכל הממשלות בעבר, שלחצו לקצר את המלחמות בשל שיקולים של השלכות רוחביות, הממשלה הנוכחית, מסיבות פוליטיות, לא לוחצת על סיום ואף נמנעת מלהגדיר יעדי מלחמה ברורים וזמנים. אותה ממשלה דוחפת להארכת המלחמה למרות המחירים העצומים במחיר קורבנות ובזירה המדינית, הכלכלית והשחיקה הכללית הפנימית. צה"ל והרמטכ"ל מנצלים את המצב הזה עד תום ומשיגים הישגים צבאיים בעזה, לבנון, תימן ואיראן. פיקוד הצבא מתעלה מעל המעילה באמון של שרי הממשלה והשופרות שלה שלא חדלים לתקוע סכינים בגב הרמטכ"ל, במפקדים ובטייסי צה"ל, כדוגמת הסרטון האחרון בערוץ 14. המפקדים המסורים לא חדלים לקדם את הישגי הלחימה הצבאיים שעד כה הינם גדולים בכל קנה מידה. ישראל מבחינה צבאית, טקטית ואסטרטגית במקום אחר לגמרי מלפני שנה.
הבעיה העיקרית שלמרות שלא קיימת אסטרטגיה מוגדרת מראש (האמירה על אסטרטגיה בדיעבד הינה רק דמגוגיה), מעבר לצבירת ההישגים הצבאיים צעד אחר צעד, הממשלה לא החליטה שום החלטות מדיניות מעבר לאישור תקיפות צבאיות. למעשה אין גם שום דירקטיבה והגדרת יעדים אסטרטגיים-מדיניים, שיאפשרו לתרגם את ההצלחות הללו להישגים הסדריים ברי קיימה, להסכמים שיאפשרו את החזרת היציבות בכל מקום ומקום. האמת היא שאי אפשר להמשיך להילחם כל הזמן ולחשוב שמנצחים, כי בסוף יש משקל עצום לשחיקה ולמחיר המלחמה המכביד ביותר על כל תחומי החיים ועל כולם, שלא לדבר על מי שנושא בנטל העיקרי - אנשי המילואים שמשלמים מחירים אישיים עצומים ולא מקבלים בתמורה פיצוי בהלימה ראויה.
הישגים צבאיים, מטבעם, הם זמניים ובעלי אפקטיביות פוחתת לאורך זמן. החלון לנצל אותם למטרת הישג מדיני הינו קצר, שכן האויב תמיד מתאושש. כאשר האויב מזהה שהוא מצליח להתאושש ולשרוד, רצונו בהסדר מתקרר והחלון נסגר, בוודאי כשמדובר באויב אידאולוגי-דתי, ג'יהאדיסטי-פנאטי.
ההצלחה בעזה, למרות הפגיעה הקשה בחמאס, לא השיגה עד עתה את מטרות המלחמה שם: לא הוחלף שלטון חמאס ולא הוחזרו החטופים. מחיר הדמים שהפעילות גובה שם הולך ומאמיר. עוד ועוד הרוגים ומשפחות מצטרפות לשכול. בלבנון, מגיע ההישג של מבצע הניקוי ליעדו, אבל חיזבאללה מתאושש. גם שם מחיר הדמים עולה ואם לא נגיע להסדר, חלון ההזדמנויות להסדרה יכול להיסגר.
התקיפה האיראנית נותנת הזדמנות מחודשת לכל ההסדרים. איראן הייתה תקוותם האחרונה של ארגוני הטרור, וכעת הם נוכחו כי ישועה לא תבוא להם משם. מאידך, לגרור את ישראל למלחמת התשה ארוכה יכול להוות בזירות השונות מחיר הנקמה, שעבור ישראל - אי-חזרה לשיקום ושגרה, הינו פגיעה אסטרטגית מאוד חמורה.
הכדור, במידה רבה, נמצא בידי ישראל. השאלה שכעת רלוונטית יותר מאי פעם היא אם הממשלה הזאת יודעת לקבל החלטות גם מעבר להתקפות צבאיות. כלומר, לקבל החלטות מדיניות אמיצות שימנפו את ההישגים הצבאיים ויתרגמו אותם לכדי תוצאות הסדריות. זה יאפשר לישראל בשנים הבאות להשתקם מהמחירים היקרים והכואבים ששילמה בשנה האחרונה.
החוט המקשר בין כל החזיתות
בעזה, שאלת ההסדר והחזרת החטופים חוזרת בדיוק לנקודה האחרונה שהיינו בה. קיימת אפשרות להחליף את שלטון חמאס בשלטון אזרחי לא חמאסי עם נוכחות רחבה של משטרה. התוכנית קיימת עם תמיכה אמריקנית ואזורית. מהלך כזה גם ידחוק את חמאס לעסקה מול מוצא יחיד להמשך נוכחות לא צבאית בתמורה לחטופים. זהו מנוף חזק שישראל נמנעה ממנו והוא יעיל ביותר מול חמאס, אלא שחזון הסיפוח של סמוטריץ' וחולשת נתניהו ספק אם יאפשרו החלטה כזאת. קרוב לוודאי שישראל תעמוד שוב במשא ומתן בלתי אפשרי מול חמאס - אבסורד מטורף שמחזק שוב ושוב את האויב שביד אחת אנחנו מנסים למגר וביד השנייה מחזקים. הוא, מצידו, ידרוש שוב הפסקת המלחמה ויציאה מהשטח, גם בלי התירוץ של סינוואר. ישראל תראה בכך "תנאי כניעה" ולא תאפשר לאגו של הממשלה הזאת להתפשר על כך. התוצאה תהיה ברורה: המשך דהירה ל"ניצחון מוחלט", במילים אחרות כיבוש מתמשך של עזה שמשמעותו מוות לחטופים, והמשך גבייה של מחיר דמים גדול להרבה שנים. פעולות צה"ל בצפון הרצועה הורגות מחבלים, אך לא משפיעות על עסקת חטופים, והמהלכים של ניוד אוכלוסייה רק יקרב סנקציות וצווי מעצר בין-לאומיים.
בלבנון, במקום להציב תנאים, ישראל צריכה לשים על השולחן תוכנית מפורטת עם זמנים לגבי פריסת צבא לבנון מדרום לליטאני. זה צריך לקרות בשניים או שלושה שלבים מול יציאת צה"ל מאותם אזורים. בשלב הסופי, תיוותר רצועת אבטחה נקייה של 3-2 ק"מ למשך כמה שנים, עם אפשרות לבקרה פעילה של צה"ל בשטח. חשוב שבשלב מקביל תהיה השתלטות של צבא לבנון לפירוז כל שטח לבנון. הסיטואציה של לשלוח את עמוס הוכשטיין הלוך וחזור בלי תוכנית מלאה ביד הינה בזבוז זמן ואובדן ההזדמנות.
לגבי איראן, זה זמן שהאמריקנים יכולים לדחוף אותם להסדר גרעין משופר, כולל הימנעות ממשלוחי נשק וכסף לארגוני הטרור בתמורה להקלה חלקית של סנקציות. האמריקנים ישמחו ללכת על מהלך כזה שיכול להיות מתואם עוד לפני יום הבחירות. שני המועמדים ישמחו לנפנף בהישג גם ערב הבחירות, וראש הממשלה יבטיח את עצמו כלפי שני המועמדים אחרי שההצלחה האחרונה של ישראל באיראן מועילה להם מאוד.
זו שעת האמת של הממשלה הזאת. כעת יתברר לא רק אם היא מסוגלת להשיג תוצאות מדיניות, לתקן שורה של עוולות ולחבר מחדש את העם, בראש ובראשונה בחוק הגיוס הנורא שלפניהם. יתברר אם הממשלה באמת מגבה את צה"ל ולא רק נוטלת קרדיט מפעולותיו, ולא תעביר את חוק השתמטות המהווה פגיעה חמורה בלוחמים המחרפים את נפשם, מקריבים את חיי משפחתם ואת הקריירה שלהם בשעה שעשרות אלפי חרדים משתמטים מחובתם. לממשלה שמעבירה חוק כזה אין זכות קיום אפילו ליום אחד נוסף. השאלה היא אם למישהו מהשרים יהיה אומץ מוסרי ללכת בעקבות שר הביטחון ולעמוד מנגד כדי למנוע חוק ביזיוני שכזה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים