מעט לפני כניסתו של חג הסוכות התפרסמה הזמנה פתוחה לציבור הרחב מטעם הליכוד להצטרף לאירוע סוכות מיוחד במהלך חול המועד:
"הננו מתכבדים להזמינכם להשתתף באירוע 'נערכים להתיישבות בעזה' יחד עם גרעיני ההתיישבות, משפחות חטופים, משפחות לוחמים ומשפחות שכולות, ולהתארח בסוכת הליכוד. שנה לאחר הפרעות, נתייצב כולנו, חברי ליכוד, ראשי סניפים, שרים, וח"כים - ונקרא יחד - 'עזה שלנו, לתמיד!', בברכה, השרה מאי גולן, וחברי הכנסת: בוארון, גואטה, גוטליב, דלל, ואטורי, מלביצקי, קלנר, שטרית ושקלים".
לא עוצמה יהודית, לא הציונות הדתית. לא בן גביר, לא סמוטריץ'. לא ריקודי הזיה בבנייני האומה, לא "צעדות שיבה", לא "מאחז" צמוד לגבול עם עזה. הליכוד. זו הזמנה רשמית מטעמה של מפלגת השלטון, מפלגה בראשותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בהזמנה של שרה בממשלת ישראל ובהשתתפות כמעט שליש מחברי הכנסת שלה, "נערכים להתיישבות בעזה".
רוב הציבור בישראל מתנגד נחרצות להתיישבות בעזה. הציבור מבין שמדובר במהלך מטורלל, שפוגע באינטרסים הלאומיים, ובעיקר - פוגע בביטחון. הציבור הרחב נוטה לצחוק על "ההזויים האלה", ויש כאלה שפשוט לא מאמינים שאותם נבחרי ציבור מייצגים את עמדותיה ה"אמיתיות" של הממשלה, אבל הגיע הזמן שהציבור יתעורר: ממשלת ישראל כבר היום נגררת להטלת ממשל צבאי בעזה, והתיישבות ישראלית בעזה היא הצעד הבא.
לאורך המלחמה נתניהו הבהיר ששלטון חמאס לא ימשיך בעזה, אך גם שלא יוטל שם שלטון ישראלי. הוא שלל את האפשרות של התיישבות בעזה ואמר: "זה לא ריאלי, וגם לא משרת את מטרות המלחמה". מדוע, אם כך, הוא מאפשר למפלגת השלטון שבראשותו לקדם את אג'נדת ההתיישבות בעזה בריש גלי? האם אין לו שליטה על מפלגתו, או האם הכאוס הזה בעצם משרת אותו? האם נתניהו שוב "מדבר את שתי השפות"? אומר פומבית משהו אחד, ושבפועל קורה משהו אחר? האם הוא מוכר לאמריקנים את מה שהם רוצים לשמוע, ובשטח מפעיל את אנשי הליכוד לעשות את ה"העבודה השחורה" ולקדם את האג'נדה הסמויה שלו?
צריך להכיר במציאות: הסיבה המרכזית שבגינה ארצות הברית "מחזיקה את ישראל קצר", הנורמליזציה עם סעודיה מוקפאת, אמברגו נשק בין-לאומי סוגר על ישראל מכל כיוון, והבידוד הבין-לאומי מעמיק - היא כי העולם לא סומך על כוונות ממשלת ישראל. הממשלה, שמסרבת כבר שנה שלמה לשרטט תוכנית ברורה ל"יום שאחרי" בעזה, מסרבת לשרטט אופק מדיני לפלסטינים, ומשחררת לסמוטריץ' חבל ארוך לקדם את מדיניותו באיו"ש, מערערת במו ידיה את אמון העולם בכך שכוונותיה בעזה טהורות. כשנתניהו אומר "לא" להתיישבות בעזה, ובפועל ממנה "קצין עזה ראשי", קשה להאמין לו. כשנתניהו אומר ש"התיישבות בעזה לא מקדמת את מטרות המלחמה" ובפועל דוחק במערכת הביטחון להטיל על חיילי צה"ל אחריות מלאה לחלוקת האוכל לעזתים, קשה להאמין לו. כשנתניהו פונה לעולם על בימת האו"ם עם מפות יפות של "הסרת הקללה וקידום הברכה", מדבר במונחים של "שלום", ובפועל לא גונז אירוע של מפלגתו לקידום התיישבות בעזה (עוד בשלב הרעיון), קשה להאמין למילה אחת שיוצאת מפיו.
חיסול סינוואר מהווה את אחד מהרגעים המכוננים של מלחמת חרבות ברזל, ואולי אף הרגע המכונן ביותר. רב המרצחים, אדריכל הטבח, חוטף אחינו ואחיותינו, מטפח הברית החמאס-איראנית, תת-האדם השנוא ביותר במדינת ישראל, מת. חיסולו המבורך פותח עולם חדש ומופלא של אפשרויות בדרכה של מדינת ישראל להשיג את מטרות המלחמה, להשיב את חטופינו, להחליף את שלטון חמאס בעזה ולשרטט "סדר אזורי חדש" במזרח התיכון, שבו איראן - מוחלשת, ועוצמת המתונים באזור - על העליונה.
התיישבות בעזה היא לא חלק ולא יכולה להיות חלק מעתיד שכזה. רעיון ההתיישבות בעזה הוא לא רק "חלום הזוי", הוא מחבל ביכולת של ישראל להביא את אותו סדר חדש, הוא מחליש את ישראל בעמדתנו מול העולם, ואף פוגע במוטיבציה של חיילינו, שיצאו לקרב כדי לשחרר את אחיהם ואחיותיהם משבי עמלק ולהשיב את הביטחון לאזרחי ישראל, לא כדי להקים את מאחז "עלי עזה". ממשלה שלוקחת אותנו לממשל צבאי והתיישבות בעזה משקרת לציבור, ואין לה מנדט להכריע על עתידנו. אמר זאת חה"כ גדי איזנקוט, בצורה המזוקקת והכואבת ביותר: "לא בעבור זה הקריבו בנינו ובנותינו את חייהם". מן השכול הלאומי והאישי הוא הצליח לזקק שלוש מילים פשוטות: "לא בעבור זה". ואם צריך, במילה אחת - "לא".