זה כשלושה שבועות מנהלת הרשות הפלסטינית במחנה הפליטים ג'נין מבצע חריג בכל קנה מידה ביחס לפעולותיה בעבר. 300 אנשי מנגנוני הרשות לוחמים באנשי "גדוד ג'נין", המונה בין 150-100 חמושים. עד כה פירקו עשרות מטעני חבלה, עצרו למעלה ממאה והרגו חמישה, לרבות מפקד גדוד ג'נין. המוטיבציה העיקרית של הרשות נובעת מהרצון להוכיח לישראל, אך במיוחד לממשלו הנכנס של הנשיא טראמפ, שהיא מסוגלת להשליט את מרותה כתנאי הכרחי לכל הסדר מדיני שינסה לקדם. הדבר כולל גם את רצועת עזה, נוכח אי-האמון המובלט של ישראל ביכולת הרשות להיות חלק מכל הסדר ליום שאחרי ברצועה. אלא שהבעיה איננה מסתכמת ביכולת להפעיל כוח, אלא גם באתגר חברתי שחשיבותו, במיוחד לטווח הארוך, לא פחותה מזה הביטחוני.
מחנה ג'נין פרוס על פחות מחצי קילומטר רבוע שבו מתגוררים 16 אלף בני אדם, רובם פליטים מאזור קיסריה-חיפה שעקרו מזרחה במלחמת 1948. המחנה עלה לתודעה העולמית במבצע חומת מגן כשכוחות צה"ל ניהלו בו באפריל 2002 קרבות שעלו בחייהם של 23 חיילים ו-52 פלסטינים. מאז נערכו במחנה עוד פשיטות רבות של צה"ל, האחרונה שבהן בספטמבר האחרון. אין במחנה משפחה שלא איבדה לפחות אחד מבניה והדבר יצר אתוס מקומי של גבורה והקרבה לאומית. אולם, המחנה הוא גם מוקד של עוני ותנאים קשים המחברים כבר שנים בין רשתות טרור לרשתות פשיעה.
החיבור הזה בין הפוליטי (הטרור) לחברתי (העוני והפשיעה) עומד גם בליבת הבעיה של מחנות אחרים – משועפאט במזרח ירושלים, ועד בלאטה בשכם ונור א-שמס בטולכרם. מחנות אלו מתאפיינים בעוני וסדר חברתי רעוע, לצד מתח בן עשרות שנים עם הסביבה שאיננה נמנית על מגזר הפליטים, וכן התרסה כלפי ההנהגה הפלסטינית לדורותיה.
חמאס מעודד את תופעת "הגדודים"
לא בכל אזור הפכו המחנות למוקד תסיסה מהסוג של צפון השומרון. המקור לכך הוא לעיתים ותיק מאוד ותלוי ביחסים הפנים-פלסטיניים שנוצרו בכל אזור. באזור חברון, לדוגמה, דאגה אוכלוסיית הקבע לשלב את הפליטים שעקרו אליה בארגונים משותפים ובאתוס משותף של סולידריות בין "החברונים" כבר ב-1949. ברצועת עזה התרחש תהליך אחר שבו התהפכה הפירמידה החברתית-פוליטית על ראשה: מ-1967 החלו הפליטים מהרצועה לעבוד בישראל ולהרוויח הרבה יותר מבני המשפחות העזתיות המקוריות. המגמה הזו התעצמה אף יותר עם השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007 כיוון שמקורות התמיכה של התנועה רוכזו במחנות הפליטים ולא במשפחות הוותיקות של העיר עזה.
לעומת המקומות הללו, בצפון השומרון התקיים ועדיין מתקיים מתח בין אוכלוסיית הקבע המקורית לבין הפליטים. מושלי אזור שכם וג'נין שמעו כבר בסוף שנות ה-60 תלונות מצד נציגי המחנות על התנשאות והדרה חברתית ופוליטית בידי תושבי הקבע. שילוב מסוים אומנם נוצר בין אלה לאלה ככל שהשנים נקפו והמחנות נבלעו בערים, אבל הגבולות החברתיים נשמרו במידה לא-זניחה ועימן גם התסכול. חלקו של מגזר הפליטים בלט בשתי האינתיפאדות, שלצד מחאה לאומית ביטאו גם זעם חברתי-פנימי כלפי החברה הסובבת וההנהגה הפלסטינית. הרשות הפלסטינית ניסתה לטפל בבעיה, במיוחד עם תום האינתיפאדה השנייה, אך כשלה בכך.
בשנים האחרונות צמחו במחנות צפון השומרון "גדודים" מקומיים. אלו התבססו במידה רבה על צעירי הפליטים שסיגלו לעצמם תפיסה עצמית של מגיני המחנות מפני המתנחלים וכוחות הביטחון הישראליים. מבחינה פנים-פלסטינית ביטאה התופעה הזו שתי מגמות: הראשונה היא התרחקות הצעירים מזיהוי תנועתי מובהק - תופעה ההולכת וגדלה גם בציבור הפלסטיני בכללותו, ש-53 אחוזים ממנו אינם תומכים במי מהתנועות. אומנם חלק מאנשי "הגדודים" מזוהים עם הג'יהאד האיסלאמי, חמאס או פתח. אך מעשית מדובר בערב-רב של זהויות רופפות שחלקם נעים בין הזדהות להזדהות ללא מחויבות או כפיפות למפקדות התנועה. הדגש מצוי דווקא בהתאגדותם של צעירים אלו לגדוד בעל זהות מקומית חזקה שאיננו מזדהה עם תנועה מסוימת. גדוד שבעצם האחדתו עם פלגים שונים - מתריס נגד הפיצול התנועתי.
המגמה השנייה היא ההתמודדות המתוחכמת של חמאס והג'יהאד האיסלאמי עם ההבנה שהצעירים הפלסטינים כבר אינם ששים להיקשר למרותה של תנועה. לפיכך, מעדיפות השתיים לתמוך מאחור בתופעת הגדודים (ובתופעות אחרות כגון המפגעים הבודדים) בעידוד, בנשק ובתעמולה. דוגמה לכך ניתנה לפני שנתיים כאשר פרסם חמאס על שלט החוצות שלו בכיכר הסראיה בעזה את תמונותיהם של הרוגי גדוד "גוב האריות" – כבוד שהיה שמור עד אז רק למפקדי חמאס. הפעולות הללו זכו לתמיכת איראן, שזיהתה את המחנות כאזורי הפקר נטולי שלטון ומבריחה אליהם אמצעי לחימה כרקטות RPG, מטעני גחון ומקלעים כבדים שגרמו למותם של חיילי צה"ל.
מאז שהחל המבצע במחנה ג'נין, תוקפת חמאס את הרשות כמי ש"מוציאה להורג" בדם קר את אנשי המחנה ומשתפת פעולה עם ישראל שפועלת במקביל במחנות אחרים. חמאס גם מציפה את הרשת בסרטוני תעמולה מן הלחימה ומפיצה שמועות בדבר סרבנות של שוטרי הרשות לפעול בג'נין. חמאס אף פרסמה פסק הלכה שניתן השבוע על ידי 21 פוסקים הקובעים שמעשי הרשות פסולים עד כדי התרת פגיעה באנשיה. במחנה עצמו כבר קמה יחידת מתאבדים המוכנים להתפוצץ על כוחות הרשות.
נציגי הרשות, כגון יועצו של אבו מאזן לעניינים דתיים מחמוד אל-הבאש, השיבו לפוסקי ההלכה שהפעולה הכרחית כדי למנוע אנרכיה. אחרים ציינו את הצורך למנוע מישראל אמתלה להשמיד את המחנה כפי שהיא פועלת בעזה. לצד ההסברים הללו נוקטת הרשות גם בצעדים תקיפים ואסרה בימים האחרונים את פעילותם של כתבי אלג'זירה באשמת תעמולה למען חמאס. לעת עתה, דומה שהרשות נחושה להשתלט על המחנה, אך עוד ימים ארוכים לפניה בהנחה שלא תיכנע ותיסוג. הרשות עדיין חסרה אמצעים מתאימים להתמודד עם האתגר הביטחוני שמציג המחנה. לחלק מאלה, כגון רכבים משוריינים, העניקה ישראל אישור, אך לא בטוח שהדבר יספיק להשלמת הפעולה במחנה.
הטורים של ד"ר הראל חורב ב-N12:
- "סומוד" ישראלי: תבוסת הרעיון היסודי של ציר ההתנגדות
- חמאס בדילמה: מה לעשות עם התוכנית הגדולה של סינוואר
ברמה הגבוהה יותר, מעיד המשבר על עומק התהום הפעורה בין הרשות הפלסטינית לחמאס המשליכה במישרין על המלחמה בעזה ועל הסדרי היום-שאחרי. בימים אלה ממתינים נציגי חמאס ופתח להסכמת אבו מאזן להקמתה של הוועדה המנהלית עליה החליטו בדיוניהם בקהיר. ספק רב אם בעקבות העוינות העמוקה בין התנועות הן תצלחנה להוציא את התוכנית אל הפועל. יש להניח שאבו מאזן לא ייתן את הסכמתו כל עוד לא תובטח התפרקותה של חמאס מנשק, תרחיש שהוא ללא ספק רחוק כרגע. בה בעת, חייבת הרשות הפלסטינית להשתלט על מחנה ג'נין, אך התייחסותה לא יכולה להישען רק על הכנעת החמושים, אלא גם על טיפול שורש בבעיות החברתיות שמתחזקות את "האגוזים הקשים" של צפון השומרון כבר עשורים רבים.
>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחבר סגל במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב