נוכח נסיקת המתיחות בין טורקיה לאיראן בעוצמה שלא חזינו כמוה עשרות רבות של שנים, צריכה ישראל להשתדל להגיע בכל המהירות האפשרית להבנות עם הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן על הפשרת היחסים בין שתי המדינות – ולו גם באופן חלקי – ועל דו-שיח שקט באשר למצב האזורי החדש שיצרה המלחמה. לא, אני לא תמים ויודע היטב מה חושב עלינו הנשיא הטורקי, אבל כבר ראינו בעבר שהוא מסוגל להסכים לשיפור יחסים בעקבות משבר חריף.
הטורקים – בניגוד לדברי הבל שהופצו מאז נפילתו של אסד – הופתעו ממידת ההצלחה של אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני) ואנשיו. לא עלה בדעתם שעם 18 אלף לוחמים בלבד יוכלו המורדים לפרוץ לתוך ארמון הנשיאות. כל מה שהטורקים קיוו לו היה שהמורדים במחוז אידליב יצליחו לתפוס שטחים נוספים ולחזק את האיום על האוטונומיה הכורדית בצפון-מזרח המדינה.
העניינים התגלגלו כידוע אחרת, וכבר הובילו לעימות הולך ומחריף בין טורקיה לאיראן, שתי אימפריות לשעבר, שידעו במשך מאות שנים לקיים תחרות ביניהן תוך שותפות. כעת מגיעים הדברים לנקודת רתיחה: מנהיג איראן עלי ח'אמנאי מאיים כמעט באופן מפורש לפעול להפלת הממשל החדש בדמשק, החוסה בצילם של הטורקים. נאסרו טיסות מאיראן לסוריה. רשת השידור הממלכתית הטורקית פתחה ערוץ שידורים בפרסית, והדבר מחולל בהלה אמיתית בטהראן, שם מאשימים את ארדואן בניסיון לקדם אימפריה עות'מאנית חדשה ומתארים את השידור בפרסית כ"הכרזת מלחמה". תמונה של פגישה אקראית בין ארדואן לנשיא מסעוד פזשכיאן חוללה אף היא שערורייה רבתי באיראן מפני שיצרה רושם שהנשיא האיראני מתרפס בפני מקבילו הטורקי. לא זכורה רמה כזאת של עוינות גלויה בין שתי המדינות.
וזה נוגע גם לכורדים בסוריה. לא רק לישראל יש עניין – שמטופש להצהיר עליו ברבים – בשימור האוטונומיה הכורדית ממזרח לנהר הפרת, גם לאיראנים יש אינטרס דומה משיקולים אחרים. כבר שנים רבות שהם אוחזים בקלפים כורדיים מול טורקיה. הפעם ברור שארדואן מתכוון להביא לחיסול החבל האוטונומי הכורדי בסוריה, כמובן אם הנשיא טראמפ לא יעצור בעדו. הוא מאיים במתקפה צבאית גדולה, כהרגלו, ומציע למנהיג הכורדים, הגנרל מזלום עבדי, להגיע להסכם עם אל-ג'ולאני על ביטול האוטונומיה ומיזוג הכוחות הכורדיים לצבא סורי חדש. אין זה לרוחה של טהראן.
במצב דברים שכזה רצוי שישראל תנסה לגייס את הממשל החדש בוושינגטון לגשר בין ירושלים לאנקרה, כדי לאפשר הבנות שקטות לגבי דמשק וגם לגבי ביירות, שבה חותר ארדואן למלא תפקיד בולט מבעבר. כך גם בבגדאד. הכרזות ששמענו בימים אלה מפי שותפו של ארדואן, מנהיג המפלגה הלאומנית הטורקית דוולת בהצ'לי, כי "הדרך לירושלים עוברת בדמשק" מסמנות לנו את הסכנה המקופלת בטורקיה כפטרונית מספר אחת של סוריה החדשה, על נתיב של איבה פעילה מול ישראל. כדאי להימנע מזה.
את המהלך הדיפלומטי מול ארדואן כדאי לנהל בשקט ולא מאחורי מיקרופונים. ובהינתן מצבו של משרד החוץ שלנו, מוטב אולי לפעול בערוץ המודיעיני. ארדואן רוצה אולי לרשת את איראן ככוח הדומיננטי במרחבי הסהר הפורה, אבל לא בהכרח רוצה להחליף את התוכנית האיראנית למיטוטה של ישראל בתוכנית מתוצרתו שלו.