על הכישלון המחפיר ב-7 באוקטובר אין ויכוח. לא על ההפקרה, על חוסר האונים, על התחושה האיומה שתושבי העוטף נשארו לבדם מול המחבלים. זו הייתה נקודת הפתיחה הגרועה ביותר של צה"ל שאני זוכר מאז מלחמת יום הכיפורים. באותם רגעים היה הצבא צריך לעשות שני דברים:
1. לאסוף את האנשים, המפקדים, הלוחמים והיחידות שלו.
2. לבנות את תחושת המסוגלות מחדש וגם את היכולת – גם מבחינה מבצעית וגם מבחינת הרוח – לצאת להילחם.
מי שראה את טורי המכוניות החונות בצידי הדרכים בכניסות לימ"חים של צה"ל בצפון ובדרום מבין שבאותם רגעים אנשים טסו מהבית, זרקו את המכוניות בשולי הכביש ורצו לעלות על ציוד כדי להגיע לאזורי הלחימה. זה, לדעתי, היה המהלך הראשון במפנה. האופן שבו ידע צה"ל לאסוף את עצמו, לקום ולהתאושש הוא דרמטי ולא מובן מאליו. זה מה שנתן בסופו של דבר את היכולת לא רק להילחם אלא גם להביא את התוצאות שצה"ל משיג בצפון ובדרום – הנחישות, האומץ, ההקרבה, הבנת גודל השעה והמשימה, לצד היכולת של הצבא, מהרמטכ"ל ומטה, לרתום את כל הכלים הללו, להחזיר את הביטחון לשורותיו ולהתחיל לשקם את אמון הציבור בצבא.
שמעתי את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת סביבתו באותם ימים. הם לא רק כעסו על הצבא. התחושה הייתה שהצבא קלקל להם תוכניות גדולות, קרי הסכם נורמליזציה היסטורי עם ערב הסעודית, בעקבות מחדל 7 באוקטובר. כל בסיס מערכת היחסים מאותו הרגע בין הדרג המדיני ובין הצבא התנהל בתחושה של כעס, תסכול וחוסר אמון בעקבות המחדל. לכן היה הצבא צריך לשקם את האמון גם מול עצמו פנימה, גם מול הציבור וגם מול הדרג המדיני.
הפעם הראשונה שהיה אפשר להבחין בהשלמת השינוי התודעתי מול הדרג המדיני הייתה ברגע המכונן של חיסול מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. הצבא כבר חש הרבה יותר בטוח ביכולתו להילחם, וזה הוקרן גם בצפון וגם מול הציבור, בביטחון שהולך ונבנה. זו הפעם הראשונה ששמעתי את הדרג המדיני משתפך מול ההישג של הצבא.
הפער הזה, בין הצבא שראינו בבוקר 7 באוקטובר ובין ההישגים שאנחנו רואים כעת בצפון ובדרום, קשור לקשב ולמוכנות, קשור לתפיסת הפעלה שגויה, והכי חשוב – קשור למדיניות ולדירקטיבה שירדו מהדרג המדיני אל הצבא. המדיניות הייתה שחמאס הוא נכס, שצריך לשמור על השקט בכל מחיר, שהכסף שאנחנו דוחפים לחמאס מרגיע אותו. מדיניות ההכלה, שהכתיבה הממשלה, היא אם כל חטאת.
השינוי בצה"ל
עצם הלמידה של צה"ל בזמן הלחימה והשלמת התחקירים ברמה המבצעית בתוך היחידות – כבר הובילו להרבה שינויים ברמה הטקטית: שיפור הלחימה וטיובה, הכנסה של אמצעי לחימה חדשים, השילוב החשוב בין צבא היבשה ובין חיל האוויר בהתקפה, בחילוץ הנפגעים ובאופן שבו חיל האוויר מלווה באש את התמרון היבשתי. השלמת התחקירים תחולל עוד שני שינויים גדולים:
1. באופן שבו ייערך הצבא מעתה ואילך להגן על גבולותינו – זו בעצם תהיה תפיסת הגנה חדשה.
2. באופן שבו ישנה צה"ל את תפיסת המודיעין ואת תפיסת ההפעלה שלו בשגרה ובחירום: אי אפשר להרשות עוד 7 באוקטובר. לא מבחינת המודיעין, לא מבחינת פריסת הכוחות על הגדר. יידרש שינוי בתפיסת ההפעלה גם בשגרה וגם בחירום. השינוי, כמובן, ישפיע על תקציב הביטחון, על ההצטיידות של צה"ל, על סדרי העדיפויות שלו ועל כוח האדם – איך משאירים את הטובים ביותר בצבא ואיך מממנים את כל זה, מי מתגייס ומי נושא בנטל לנוכח ריבוי המשימות. אנחנו עומדים לפני עשור ביטחוני שבו נצטרך הרבה יותר כוח אדם.
החברה הישראלית וצה"ל
אחד הדברים הכי מסוכנים שצה"ל היה צריך להתמודד איתם במלחמה הוא מסע הדה-לגיטימציה וההאשמות שהפנו כלפיו פוליטיקאים, חברי ממשלה ושרים, באופן שפוגע בביטחון הלאומי. זה חוסר אחריות, התנהגות מבישה שבעצם יצרה לצבא עוד חזית מיותרת – דווקא בימים שבהם הוא היה זקוק לגב. קטנותם של אותם פוליטיקאים לא תיסלח.
הציבור בישראל יצטרך לדרוש מכל מי שינהיג אותו סדר חברתי ואזרחי חדש, סדר שבו כולם נכנסים מתחת לאלונקה – גם בהירתמות לשירות הצבאי וגם בגיוס. חוק הפטור מגיוס ועידוד ההשתמטות הוא שערורייה, במיוחד לנוכח צורכי הצבא בעתיד. כל מי שנותן לו יד יישא באחריות למה שעלול לקרות כאן ולא יוכל להינקות ממנה.
הכניסה הנדרשת הזו מתחת לאלונקה היא לא רק בהיבט הצבאי, אלא גם בהיבט של הנשיאה בנטל המיסים וההשתלבות במעגל העבודה במשק. כדי שיהיה פה צבא חזק צריך כלכלה חזקה ויציבה: אנחנו לא יכולים להיות מבודדים מבחינה בין-לאומית, אנחנו תלויים בכלכלה העולמית. ממשלות ישראל יצטרכו לקבל החלטות חשובות בנושא, ואנחנו צריכים את כולם – שכל מי שישראלי יהיה מחויב לתת ולתרום, כלכלית וצבאית, כדי שנוכל לחיות כאן יחד. אם לא כן, לא נוכל להתמודד עם מה שעוד מחכה לנו.
מעבר לכך – איום ונורא שעדיין צריך לציין את זה ב-2024 – צריך פה שוויון מלא לנשים. זה מתחיל בשוויון מלא בצבא, כלומר לפתוח את שורותיו באופן מכבד ומאפשר גם לנשים וגם לחרדים. זה אפשרי אם רוצים. רק צריך ליצור את המסגרות ואת התנאים – וצריך רצון. אין מה להתווכח עוד על יכולותיהן, על גבורתן או על אומץ ליבן של הלוחמות והמפקדות, על האופן שבו התנדבו, נלחמו והוכיחו עצמן בכל גזרות הלחימה והפיקוד.
צריך לפתוח לנשים עוד תפקידים, ובהם תפקידים בכירים. אחר כך הן ייצאו לאזרחות ויהיו בכירות בעסקים, בפוליטיקה ועוד. אנחנו צריכים אותן איתנו, ואין שום הצדקה להגביל אותן. הסיפור הזה הסתיים. צריך להקשיב להן בלי טיפה של זלזול – לא בנגדת ו' הבאה שתתריע על התוכניות הסודיות של ארגוני הטרור ולא בתצפיתניות הבאות שידווחו על סימנים חשודים.
"ארץ חדשה"
מנקודת מבטם של האויבים שלנו שני אלמנטים הם המשפיעים והחשובים מכולם: החיבור לארצות הברית – הקרבה האינטימית, שיתוף הפעולה והגב האמריקני – והלכידות הפנימית בישראל.
אלו שני הרכיבים הכי חשובים שמשרטטים את עוצמת ההרתעה בעיני אויבינו, הדרך שבה הם תופסים את חוזקה ואת חוסנה של ישראל. את שני הדברים הללו אנחנו חייבים לדעת לשמר. מי שיפעל לפורר את החברה הישראלית ימיט עלינו אסון נוסף. האחריות של כולנו היא שהדבר הזה לא ישתנה.
מאורעות השנה האחרונה מלמדים אותנו שמדינת ישראל צריכה לשנות את תפיסת הביטחון שלה. אין ברירה, אנחנו צריכים לבנות תפיסה שבנויה מחוזקו של הצבא, מאיתנות הכלכלה, מיחסינו הטובים עם מדינות האזור והמעצמות. עלינו להגדיר את היעדים שאנחנו רוצים לשאוף אליהם כדי לחזק את ישראל בעשורים הקרובים. עלינו לבנות אסטרטגיה חדשה ולגזור ממנה את משימות הצבא, גם את גודלו וגם את אופן ההפעלה של כוחות צה"ל ואת מטלותיהם.
