כבר חודשים ארוכים ששר המשפטים לוין בורח מבשורה. בתחילת חודש אוקטובר, השופט פוגלמן עזב את התפקיד, ויש רוב לבחירתו של השופט עמית לנשיא כבר תקופה ארוכה. כדי להמשיך ולהדחיק את הבשורה, לוין ייצר דיל לחברי הוועדה: תתמכו באחד משני המועמדים שלי, ד"ר רפי ביטון וד"ר אביעד בקשי, אדריכליה של חלקים מרכזיים במהפכה המשפטית, ובשופטת מחוזית לבחירתו, ורק אז נמנה את יתר השופטים והנשיא עצמו. דיל לתפארת, רק שהוא בעייתי במיוחד.
לפני שנתקדם, בואו לא נהיה תמימים. דילים, או במונח האלגנטי יותר, הסכמות, זה חלק אינהרנטי מהחלטות בוועדה לבחירת שופטים. כל חבר ועדה מביא לשולחן מועמדים שהוא מעריך את עבודתם וממליץ עליהם, ומנסה לשכנע את יתר הוועדה לבחור בהם. כשאין הסכמות גורפות, או רוב חותך לשופט כזה או אחר, זה מגיע ל"דיל" - תבחר במועמד שלי ואני אבחר בשלך.
אבל מה שקורה בוועדה עכשיו בהובלתו של שר המשפטים לוין הוא אירוע חריג ושונה מכל דיל ששמעתם עליו בעבר. לוין מתנה את מינויו של עמית לנשיא העליון (ועד אז, לא מעלה את הסוגיה להצבעה בוועדה) כדי לדחוק, או יותר נכון להכריח את חברי הוועדה למנות שני שופטי עליון כרצונו.
לוין דוגל בשיטת ראש בקיר. שיטה שבאופן אבסורדי מרחיקה אותו מהמטרה שאליה הוא מכוון, ולבסוף דוחקת את בג"ץ להתערב. הרי מיהו בסוף הפוליטיקאי שמצליח להשיג את מטרותיו? אדם שמבין את האינטרסים של הצדדים, יודע לייצר תהליך, לשכנע ולקרב אליו בעמדות. כזה שמסתכל בעיניים, מנטרל חששות ופחדים, וגם, רחמנא ליצלן, מביע אמפטיה. זה אמור להיות קל יותר, הרי לא מדובר כאן במשפחות חטופים.
אבל לוין בשלו. אם אני לא ממנה, אף אחד לא ימנה. מושך זמן ומייצר מניפולציות כמו הבאת מומחים מטעם לוועדה, שלא באמת ישכנעו איש. הרי אף אחד בוועדה לא חושב ששיטת הסניוריטי מושלמת או חפה מטעויות, הכל שאלה של מה האלטרנטיבה שמוצעת במקומה. וכך, בזמן מלחמה עם למעלה משבע חזיתות, לוין תוקע את המערכת בלי נשיא עליון, 3 שופטי עליון חסרים וכשלושים שופטים חסרים כי לא הצליח להעביר חקיקה ולשכנע את חברי הוועדה בדעתו.
אתמול בג"ץ פסק שעל לוין למנות נשיא עליון תוך חודש. אני לא בטוחה שאני אוהבת את העובדה שבג"ץ קבע דד-ליין, אבל כבר אי אפשר להאשים אותם שבמשך יותר משנה - לא קורה כלום. אקטיביזם שיפוטי? דיקטטורה משפטית? אולי כדאי להחליף את הסלוגנים השחוקים לסלוגן חדש - אימפוטנציה שלטונית.