הסופר האמריקני ג’ון סטיינבק קרא לספרו "על עכברים ואנשים", על פי שורה משירו של המשורר הסקוטי רוברט ברנס (קרדיט תרגום - טל ניצן):
"אך עכברונת, לא בך לבדך מוכח/ שכל חזון עלול להיות עניין מופרך/ המשובחות בתוכניות של עכברים ואנשים/ דרכן תדיר כה הפכפך/ ואין הן מותירות אלא יגון וכאב/ במקום האושר המובטח".
מדינאים ישראלים, נושאים תדיר (כבר שנים, עוד ממערכת הבחירות של 2009) נאומים והבטחות על "למוטט את שלטון חמאס". כולם, מבן גביר ונתניהו בימין ועד ללפיד ויאיר גולן בשמאל, משוכנעים כי אנו כפסע מהשגת היעד הנכסף. לכל אחד מהם יש חזון שונה לגמרי בתשובה לשאלה: "אז מי אתה רוצה שישלוט בעזה אחרי חמאס?". עם זאת, כולם מאוחדים, בביטחונם המוחלט, שזהו תפקידה של ישראל לקבוע מי ישלוט בעזה ב"יום שאחרי".
האם ייתכן שכולם טועים? אחרי כ-450 ימי לחימה בעזה מותר להטיל ספק בכך שאנו קרובים למיטוט היכולות השלטוניות של חמאס. המירוץ אינו ספרינט, אלא מרתון. הניסיון לבסס דווקא כעת, בכוח צבאי, החלפה מיידית של השלטון בעזה אינו מבטיח שימור יתרון ביטחוני או מדיני ארוך-טווח לישראל. מי שממוקד במציאת שלטון חליפי בעזה מייצר נזק מדיני מתמשך לישראל בזירה הבין-לאומית: העולם רואה בנו את הכובש של העם העזתי – למרות שמעשית מי ששולט עליהם, באכזריות רבה, הוא חמאס עצמו.
האלטרנטיבה לשלטון חמאס עלולה להיות גרועה בהרבה. השפעותיה המשניות הן הרחק מגזרת עזה: חזרת הרשות הפלסטינית לעזה עלולה להוביל, תוך כמה שנים, להשתלטות חמאס מבפנים על הרשות הפלסטינית המאוחדת וביסוס שלטונו של חמאס חמש דקות מכפר סבא. זוהי הסכנה שאיש אינו לוקח בחשבון. הדרך לשם יכולה להיות בחירות דמוקרטיות להפליא ברשות הפלסטינית או הפיכה מהירה כמו בסוריה. זו אינה הסכנה היחידה: למעשה המרדף אחר "שלטון חליפי" (המכונה בעגה הצה"לית: "העברת מקל בעזה", כאילו עזה היא מירוץ שליחים) פוגע בכל שאר מטרות המלחמה. חופש הפעולה הביטחוני שלנו מצטמצם והחטופים עדיין אינם בבית. אולי ויתור על מטרה שאינה אפשרית יאפשר לנו מיקוד במה שחשוב הרבה יותר?
כיום, לצרכים הומניטרים מינימליים, אנו מתחזקים כלכלית את עזה בהעברת מיליון טון אספקה בשנה. הבה נדמיין לרגע מה יהיה ביום שאחרי: לצרכי שיקום עזה יזרמו אליה משאבים רבים מהעולם, דרך ישראל. מתאם פעולות הממשלה בשטחים שוקד כבר כעת, מתחת לרדאר התקשורתי, על הרחבת מסוף כרם שלום לקיבולת של אלף משאיות ביום. כל הטוב הזה, בשווי של עשרות מיליארדי דולרים בשנה, קורץ לגורמים כלכליים (בישראל, ברשות הפלסטינית ובעזה) שרוצים לגזור קופון מ"שיקום עזה". אף אחד אינו עוצר לרגע ושואל: אולי זה בכלל אינו תואם את האינטרס הישראלי. עזה היא הטריטוריה בעלת הצמיחה הדמוגרפית הגדולה בעולם. מאז ההתנתקות ב-2005 האוכלוסייה הכפילה את עצמה (הגירה החוצה צמצמה במעט את ההכפלה). כל ילד בעזה גדל על החלום אשר בא לידי ביטוי ב-7 באוקטובר, המכונה אצלם "יום המעבר" (את גדר הגבול). הם רוצים "לחזור" לישראל.
"מהים עד הירדן"
הסיסמה "מן הים עד הירדן" הפתיעה ישראלים רבים כאשר שמענו אותה בהפגנות בעולם. זהו אתוס שמקורו חמאסי – אך הוא קיים כעת בכל מקום שבו נמצא העם הפלסטיני: בגדה, בירדן, בארצות המערב ובעזה. שיקומה המהיר של עזה היא דרך נהדרת להראות לפלסטינים שאין שום גביית מחיר על טבח 7 לאוקטובר, אלא להפך: העולם ימשיך לממן את העזתים, ולבנות להם תשתיות חדשות במקום מה שצה"ל הרס. חמאס מבין היטב שהתנאי לכך הוא העמדת פנים של החלפת שלטון בעזה: כדי שגם חמאס ומקורביו יהנו מעשרות המיליארדים הם יצטרכו להעמיד בחזית מה שמכונה בעגה העבריינית "קוף", שהינו כביכול בעל הבית. זהו השלטון החליפי בעזה. בדיוק כפי שלחיזבאללה יש את ממשלת לבנון הלגיטימית.
לקח משלטון הטליבאן באפגניסטן
רבים השוו בין אירועי 7 באוקטובר להפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, אולם יש דימיון נוסף: בדיוק ב-7.10.2001 החלו כוחות צבא ארצות הברית במבצע הצבאי הענק למיטוט שלטון הטליבאן באפגניסטן. המבצע היה מוצלח. כשנה וחצי אחר כך הכריז שר ההגנה האמריקני דונלד ראמספלד על סיום החלק העצים ומעבר ל"פשיטות ממוקדות". ארצות הברית החלה מיד במאמצי שיקום אפגניסטן, הזרימה מיליארדי דולרים לממשלת השלטון החליפי בראשות הנשיא החדש חאמיד קרזאי שזכה בבחירות ב-2004 ואף כתב לאפגניסטן חוקה חדשה ונאורה המבטיחה שוויון. ב-2007 חיסלו כוחות אמריקנים את מולא דאדולא שהיה המפקד הצבאי המיתולוגי, "המוחמד דף" של הטליבאן וב-2011 הרגו את בן לאדן שהיה ה"סינוואר" של אל-קאעידה. אלא שכיום, ב-2024, שולטים הטליבאן מחדש באפגניסטן. כדאי ללמוד משהו מההיסטוריה. זו לא הדוגמה היחידה של כשל בהחלפת שלטון.
חמאס לא ייעלם בן לילה
במסיבת העיתונאים הנדירה שקיים לאחרונה, נשאל נתניהו: מדוע לא מוטט עדיין שלטון חמאס? נתניהו השיב: “למה לא חיסלנו את היכולת השלטונית של חמאס...חיפשנו דרכים לחלק סיוע הומניטרי, דרך חמולות, רצחו אותם בהתחלה עכשיו יש חמולות אחרות שעושות את זה. אנחנו מחפשים כעת דרך לעשות זאת בצורה שלמה כי אתה לא יכול לסלק את שלטון חמאס אם אתה משאיר אותו כשהוא מחלק את הצרכים הבסיסים של האוכלוסייה: מזון שהוא גונב...מים, ביוב – את הדברים הללו אנחנו צריכים לקחת ממנו. אנו עובדים כרגע על תוכנית לקחת את השליטה (האזרחית) מחמאס ולהשלים את המשימה".
תשובתו של נתניהו מדגימה טעות בסיסית בהבנת המצב בעזה. אבל חמור מכך: חדי אוזן יזכרו בוודאי שגם בדיוק לפני שנה, לאחר 7 באוקטובר עדיין תירץ נתניהו, בריאיון לעיתון "פוליטיקו", את העברת מזוודות הכסף הקטארי לרצועה במילים דומות: "רצינו למנוע קריסה הומניטרית אזרחית של מחלות, רעב ודברים אחרים...רצינו בכלל להחליש את חמאס, לא לחזק אותו". שוב, כמו ב-2018 ולפניה, חוזרת לה הקונספציה: אם רק נדאג לאוכלוסייה ונפריד בין הדאגה ההומניטרית לבין חמאס – יתמוטט שלטונו.
זוהי טעות אשר חוזרת אצל כל הפרשנים הישראלים: האמונה כי "חמאס שולט בעזרת חלוקת מזון". האמת הפוכה: חמאס שולט במחירי המזון בעזה כי הוא השלטון
עיקר מאמציו כיום בעזה אינם מופנים נגד צה"ל – אלא למיצוק שלטונו על האוכלוסייה האזרחית בעזה. חמאס הקים, רק לאחרונה, את יחידת "סהם" (חץ) של משטרת חמאס המזכירה בשיטות פעולתה את הכוח הביצועי המיוחד (אלתנפיד'יה) שהקים ב-2007 סעיד סיאם לתפיסת השלטון בעזה מידי הרשות הפלסטינית. כיום נשארו להם בעזה פחות רבי קומות להשליך מהם את מתנגדי חמאס, אבל סרטונים של כוחות "סהם" יורים בברכיהם וקרסוליהם של "גנבי מזון" מופיעים מדי יום בערוצי הטלגרם של עזה. צה"ל, בתצהיר שהוגש לבג"ץ לפני כ-3 שבועות, אישר כי:
"גם בנקודת הזמן הנכחית צה"ל אינו מחזיק בשליטה אפקטיבית (על האוכלוסייה א.ע.) ברצועת עזה. יכולותיו של ארגון חמאס להפעיל סמכויות שלטוניות...לא אוינו כליל".
למעשה זוהי הערכת חסר. חמאס, הגם שיש לו מתנגדים בעזה, מוברג היטב לכל מערכי השליטה האזרחית: עיריות, מחלקת המים, החשמל, כיבוי אש, חינוך ורפואה. וכמובן: בתוך כל ארגוני הסיוע. רק לאחרונה התברר כי מתוך 584 עובדים מקומיים ששכר ארגון ה-WCK בעזה: 62 מהם הם אנשי חמאס. הם אומנם פוטרו, אבל לא ניתן לעקור 30 אלף אנשי ממשל ואת החמולות התומכות בהם, ולסלק אותם בן לילה מעזה. גם צה"ל, אשר כפי שתיאר נתניהו לעיל, ניסה לטפח שלטון חליפי בעזרת חמולות שישלטו בחלוקת מזון, הגיע למסקנה, לאחר חמישה חודשי ניסיון, שה"פיילוטים" הללו נכשלו לחלוטין. כל אותם גורמים פרטיים שלא נרצחו על ידי חמאס שיתפו עימו פעולה. חמאס אינו רק שלטון, הוא מאפיה השולטת על עזה ומשתפים איתו פעולה שלל של סוחרים וכנופיות פשע.
ממשלת מומחים או "שקר כלשהו"
אז מה האלטרנטיבה? לעיתים כדאי פשוט להכיר במציאות. אנו יכולים להעמיד פנים, ביחד עם חמאס, כי ייכנס לעזה שלטון חליפי. אין זה משנה אם זה יהיה כוח ערבי (בינתיים אין מתנדבים) או שיהיה מורכב כולו או בחלקו מהרשות הפלסטינית ה"מחודשת", שתיכנס לעזה תחת שם כלשהו כגון "ממשלת טכנוקרטים". כל שלטון כזה יהיה חייב את שיתוף הפעולה של חמאס. למעשה, נוכחותו של שלטון אחיזת עיניים כזה תגביל את יכולותיו של צה"ל לפעול, אם יהיה צורך, ברצועת עזה. כל שלטון כזה גם ידרוש מישראל נסיגה מלאה מעזה, שמירה על השלמות הטריטוריאלית, בהמשך גם איחוד של עזה עם שטחי הגדה.
האלטרנטיבה
ישראל צריכה לשקול היטב את האלטרנטיבה: לבסס איזור חיץ ביטחוני בצפון הרצועה. השטחים של בית חאנון, בית לאהיה יהיו ריקים מאדם. זהו שטח הצמוד למרכזי האוכלוסייה הישראליים אשקלון, שדרות, זיקים, נתיב העשרה וקו הרכבת לאופקים ונתיבות. לאורך כל שאר הגבול יוקם איזור חיץ (פרימטר) ביטחוני שאיש לא יורשה להיכנס אליו, גם לא לצרכים חקלאיים. משאר הרצועה עלינו להתפנות לחלוטין. עלינו לתת לעזתים לקבוע בעצמם את גורלם, שיאכלו את הדייסה שבישלו. ישראל לא צריכה לשלוט בעזה ולדאוג לה למשאבים. שיתחברו למצרים.
ישראל חייבת להתנתק לחלוטין מעזה: הפעם, לא להשאיר מעברי גבול דרכם מוזרמים לעזה מיטב חומרי הגלם מישראל – חומרים אשר שימשו את חמאס לבניית כוחו הכלכלי והצבאי. אם יצמח שם איום צבאי נדע לטפל בו מיידית. בלי שום אחריות אזרחית ישראלית לגורל העזתים.
>>> אייל עופר הוא מומחה לכלכלת חמאס