ביום שישי ביקרתי שתי משפחות ששכלו את בניהן בשבוע האחרון בלבנון, באירוע הקשה שבו נפלו שישה לוחמי גדוד 51 מגולני. למדתי מהן על הבנים האמיצים שנהרגו בקרב פנים מול פנים עם חיזבאללה יחד עם חבריהם, על הערכים שגדלו עליהם ועל הנכונות העצומה להסתכן תוך מודעות למחיר. למדתי גם על השחיקה הגדולה שהמלחמה הארוכה, עם כל המוטיבציה, גורמת. התקשיתי להאמין לנתונים על ירידה במספר החיילים ביחידות שונות, עד לרמה של כשירות בספק.
ככלל, היקף הפצועים שצה"ל מאבד בכל חודש בלחימה מציג נתון מדאיג לכשעצמו - ובמקביל, העומס על המילואים כבר מתבטא בירידת ההתייצבות ובאמירות מפורשות של מפקדים שחייבים לאפשר לאנשי המילואים לחזור לחייהם ונדרש הפחתה בגיוס עקב השחיקה. זאת לצד תופעות מדאיגות של פרימה במשמעת המבצעית.
כאשר מעמידים את השחיקה הגדולה והמחיר הכבד של הנפגעים למול הפיחות הזוחל בהישגים, במצב של שר ביטחון נעדר סמכות מקצועית המבין את המצב וחסר עמוד שדרה לעמוד מול הממשלה, עולה השאלה - האם הרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי מבין כי כעת זאת אחריותו לעמוד בפני הדרג המדיני באופן נחרץ על הצורך לסיים את המלחמה, לעמוד ללא מורא ולהתעקש על השגת מטרות המלחמה ובראשם החזרת החטופים?
האם הרמטכ"ל, שתפקד במהלך המלחמה בצורה מעוררת הערכה ואמיצה, בשעה זו כשהצבא נמצא בשחיקה גדולה, ובשבי נמצאים חיילים וחיילות שלו כבר 14 חודשים, שיחד עם האזרחים עוברים ועוברות התעללות קשה, עושה הכול, אבל הכול, כדי להביא לסיום המלחמה ולהשיב את השבויים ועכשיו?
אם אחרי 14 חודשים של לחימה הצבא ממשיך במשימות טקטיות בלבד של הפצצות והרג מחבלים, יש כאן בעיה קשה של ניתוק מהמציאות. עם כל ההישגים המרשימים והחשובים, נראה שהצבא טומן את ראשו בחול ולא עומד על קבלת ההחלטות האמיתיות הנדרשות כעת.
סיסמת "ניצחון מוחלט" היא אינה אסטרטגיה
המרדף אחרי שארית המחבלים זה הדבר האחרון שצריך לעסוק בו. במלחמה הזאת יש בעיות מורכבות וחשובות יותר שצריך להתמודד עימן, כמו כיצד לסיים את המלחמה עם ידינו על העליונה ולפני שההתארכות תמחק את ההישגים. נדרש למנוע את השחיקה ולתכנן אסטרטגיה חדשה לגמרי בעקבות הישגי המלחמה. הדווקנות בהרחבת הפעולה הטקטית נראית יותר ויותר כמו נתיב הימלטות, או לכל הפחות ניסיון להימנע מלהתמודד עם השאלות הגדולות והקריטיות בעת הזאת של סיום המלחמה, וההתאוששות הנדרשת לכוחותינו.
חזרת הסיסמה הריקה של "הניצחון המוחלט" והצגתה כאסטרטגיה, היא מניפולציה אנטי-אסטרטגית מיסודה. הניסיון "להדביק" מצג של אסטרטגיה בדיעבד, הוא דמגוגיה מופרכת מיסודה, שכן אסטרטגיה נדרשת להיקבע מראש ועליה להיות המתווה לדרך פעולה כולל למהלכים אופרטיביים וטקטיים. זאת תורה ברורה ולא סיסמה פוליטית לשחזור בדיעבד של המציאות, שברובה הייתה ניסוי וטעייה, על אף שאין עוררין על ההצלחות שהצטברו.
לאסטרטגיה יש יעדים מוגדרים, בני השגה ומדידים. לאסטרטגיה יש שלבים והגדרת זמן ותוכנית טקטית תואמת שבעזרתה ניתן לערוך שינוי תוך כדי הביצוע, ולבחון אם האסטרטגיה עצמה צלחה או כשלה. והכי חשוב, היא צריכה להיות כתובה ולא ממולמלת. "האסטרטגיה" שמנסים לספר לנו עליה היא שכתוב שנועד להצדיק את היעדרה ולהצדיק חופש פעולה מוחלט ומסוכן לראש הממשלה לנהוג במלחמה לפי רוחו, צורך שגם מסביר את סילוקו של גלנט.
בהיעדר אסטרטגיה מוגדרת, צה"ל משתמש בחופש הפעולה להמשיך את מבצעיו הטקטיים ולפגוע בעוד ועוד מחבלים בעזה ובלבנון. למרות שלהרוג מחבלים זה טוב, אין סיכוי שמטרה זו אי פעם זה תסתיים, שכן כבר היינו בעזה ובלבנון לאורך שנים ולא חיסלנו את המחבל האחרון, בדיוק כמו פעולתנו משך עשרות שנים בשומרון. גם הפעם זה לא יהיה שונה. החוכמה והאחריות המנהיגות היא להחליט מתי זה מספיק, מתי המחיר עולה על ההישג ונדרש לסיים את המאמץ הצבאי ולעבור להסדר מדיני. היות וקיימת ממשלה מונוליתית לחלוטין, שהאינטרס שלה הפוך מהצורך הלאומי למלחמה יעילה, בהיותה נגועה באינטרסים פוליטיים, נותר רק הרמטכ"ל בעמדה שרואה נכוחה את המשמעויות של התמשכות המלחמה, והוא זה שהציבור מצפה ממנו לעמוד על האמת ולמנוע את ההיגררות שמחיריה כבר פוגעים גם בהישגים, ועולים במחיר היקר ביותר של החיילים.
ביקורו של השר סמוטריץ' בניר עוז אחרי 14 חודשים היה מעשה נבלה. סמוטריץ', עם עמדותיו המשיחיות, לא אמר לבני המשפחות בפנים שטבח המשפחות שלהם ויקיריהן הנמקים במנהרות אינו אלא הקורבן על מזבח ההתיישבות שהוא מבקש להחזיר לעזה ושהוא מתכוון למנוע את החזרתם ולהפקירם למותם.
לצערנו, ראש הממשלה אינו מרגיש צורך, גם אחרי 14 חודשים של מלחמה, לצאת לציבור ולהסביר לאן לעזאזל הולכים. ככל שהדיסוננס עם המציאות גדל, שופרותיו של ראש הממשלה מגבירים את הדיסאינפורמציה וזריעת הבלבול, שזורע ייאוש עליו משלם הציבור מחירים כל כך גבוהים.
ישראל צריכה כעת לסיים את המלחמה, להפסיק את ההתעללות בציבור ואת המשך מחיר הדמים. נדרש לחתום על הסכם בלבנון בלי התעקשות מיותרת על סעיפים, שבלאו הכי לא נדרשים לאישור מאף אחד כדי לאכוף הפרה של ההסכם. גם אם זה ייכתב, ותהיה התנגדות מצד חיזבאללה לכניסת ישראל, עדיין ישראל תיכנס. כל מה שחשוב זה שפיזית חיזבאללה יתפנה וצבא לבנון יתפרס בדרום על מנת שנוכל להחזיר את התושבים. בעזה יש רק משימה אחת קריטית, והיא השבת החטופים. אי החזרתם היא פשע מוסרי. אם ישראל בוחרת לא להחליף את המשטר בעזה היא יכולה לצאת, ואחר כך להיכנס לכל מקום בחזרה תוך בדיוק עשר דקות.
את כניסתו של דונלד טראמפ נדרש לכוון לדבר הגדול האפשרי - הסכם טוב עבור ישראל להפסקת הגרעין האיראני ויצירת קואליציה אזורית.
הרמטכ"ל הוא האיש שתפקידו הממלכתי, הלאומי וההיסטורי מחייב אותו לעמוד איתן ולהציב את הגבול להתמשכותה של המלחמה ולהחזרת השבויים. הרמטכ"ל, תהיה מספיק אמיץ לכך.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים