ברחבי המזרח התיכון, חוץ מאיראן ושלוחיה, נשמעה אנחת רווחה עם בחירתו המחודשת של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית. בין ממשל דמוקרטי בראשות קמלה האריס ובין טראמפ הבחירה הייתה ברורה, וזאת על סמך הניסיון המוקדם שלהם עם טראמפ ועל סמך הצהרותיו בשנים שלא כיהן בתפקיד.
בהכללה ניתן לומר כי האוטוקרטים ברחבי המזרח התיכון, למעט איראן ושלוחיה, מעדיפים את ממשל טראמפ, וזאת משום שבניגוד לממשלים דמוקרטיים - שאלת זכויות האדם אצלו אינה מהווה מכשול ליחסים. ברק אובמה, הילארי קלינטון וג'ו ביידן – כולם בשלב זה או אחר – קידמו וביססו את מדיניותם לא רק על אינטרסים אלא גם על משנה ליברלית. לא הייתה להם אשליה שמשטרים אלה יהפכו בן-לילה לדמוקרטיים – ראה התוצאות העגומות של האביב הערבי – אך קיים מנעד שלם של יחס יותר ליברלי כלפי מיעוטים ואופוזיציה, כמו למשל בירדן.
במצב הנוכחי, לא פחות מעשר מדינות במזרח התיכון ניצבות בין עשרים הראשונות המצויות בתחתית רשימת המדד העולמי של החופש והדמוקרטיה לשנת 2024. עוד שבע מצויות בשתי העשיריות הבאות. התמונה ברורה.
הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי היה בין ראשוני המברכים; הוא אומנם לא אהב את הביטוי שטבע טראמפ ב-2019, "הדיקטטור החביב עליי", אבל בפועל הוא זכה לחיבוק, המשך הסיוע השנתי ללא התניות ומגבלות בתחום הפנים ואף ביקור בוושינגטון ב-2017. הוא גם מקווה שטראמפ יסייע לו לגייס הלוואות נוספות בקרן המטבע הבין-לאומית ובבנק העולמי עבור הכלכלה המצרית, הסובלת מבעיות קשות בעקבות המלחמה עם ירידת ההכנסות מתמלוגי מעבר האוניות בתעלה והתיירות בסיני.
גם מרוקו יוצאת מגדרה לברך את טראמפ, שהיה הנשיא האמריקני הראשון להכיר בריבונות מרוקו על הסהרה המערבית, שתמורתו הייתה בעיקר חתימת הסכם נורמליזציה עם ישראל.
מצד השני של המזרח התיכון, מדינות המפרץ הערביות אף הן מברכות על בחירת טראמפ. הביקור הראשון של טראמפ מחוץ לארצו בקדנציה הקודמת היה בסעודיה ב-2017. מעבר לריקוד המפורסם, הוא חתם על עסקאות בשווי למעלה מ-100 מיליארד דולרים, אם כי קשה לדעת מה בדיוק התממש מכל אלה. לא פחות חשוב, עמדתו הנוקשה כלפי איראן בעבר מבטיחה לכאורה כי בנושא זה הם ימשיכו לראות עין בעין. סעודיה אומנם התקשתה להבין את חוסר התגובה של ממשלו כלפי מתקפת הכטב"מים של החות'ים את מתקני הנפט של חברת "אראמקו" סמוך לבירה ריאד ב-2019, אך בשורה התחתונה עמדתו נתפסת כנחושה יותר מממשל דמוקרטי.
יתרה מזו, הסעודים עדיין מקווים לקדם את הנורמליזציה עם ישראל. טראמפ וחתנו קושנר היו אחראים במידה רבה לחיבור כל הקשרים שהובילו להסכמי אברהם ב-2020 עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן, ולכן ממשלו נתפס כמי שאולי יוכל להוביל את המהלך. הבעיה היא שמחירה של הנורמליזציה מבחינת סעודיה האמיר בעקבות המלחמה – יישות פלסטינית בת קיימה, אם לא מדינה של ממש, וזה דבר שישראל בהנהגת נתניהו לא תוכל לתת. איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כמובן, יברכו על צעד כזה, ובכל מקרה הן שותפות מלאות לסעודיה ולמצרים בתמיכה בטראמפ.
גם נתניהו, כידוע, הביע תמיכה נלהבת בבחירתו של טראמפ ("הקאמבק הגדול בהיסטוריה"). ישראל – המתהדרת עדיין בתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – דומה בתגובתה לשליטים האוטוקרטים סביבה, ויכול להיות שמסיבות דומות.
מאידך, איראן ובעלות בריתה בהחלט מוטרדות מחזרת טראמפ, שביטל ב-2018 את הסכם הגרעין, היה אחראי לחיסול מפקד "כוח קודס" סולימאני ובכלל אימץ עמדה נוקשה כלפיהם. החשש הגדול ביותר של חמינאי הוא שטראמפ יעניק "אור ירוק" לישראל לתקוף את מתקני הגרעין – דבר שממשל ביידן לא התיר.
ואולם, כל הציפיות, התקוות והחששות מבוססות על קריאה של "יום האתמול" – דהיינו כיצד נהג טראמפ בקדנציה הראשונה. כשהוא משוחרר מלחצי בחירות, ובשליטה כמעט מלאה בשני בתי הקונגרס, "יום המחר" עשוי להתגלות שונה מקודמו וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, רצון להתמקד בבעיות הפנים של ארצות הברית ולהקטין את המעורבות מחוץ לארצו, כפי שהוא גם הצהיר במהלך מסע הבחירות; והשנייה, רצון להותיר מורשת חיובית לדורות הבאים, וזאת בניגוד לדימוי השלילי שקנה לעצמו בקרב רבים.
בשורה התחתונה, מעשיו והתנהגותו של טראמפ הם פעמים רבות בלתי צפויים, ועל כן קשה לנבא את מהלכיו. המסקנה אפוא היא שהמוטו המוביל צריך להיות: Expect the unexpected.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית