אני מאוד כועסת. איך אפשר לא לכעוס? האם אני יודעת איך סבא שלי נרצח בשבי? חמאס פרסם שהוא נהרג מהפגזות של צה"ל. הצבא עוד בודק. אני יודעת שסבא שלי עבר זוועות בשבעה באוקטובר, בדרך לעזה, ואני יודעת שהוא עבר זוועות נוראיות בזמן שלו בשבי.
אנשים בממשלת ישראל דנים עכשיו אם כן עסקה או לא עסקה, מתלבטים על מהלך לשחרור חטופים. סבא שלי נלחם כל החיים שלו בשביל המדינה הזאת. רק לאחרונה חגגנו לו יום הולדת 76. סבא שלי בגיל של המדינה, הוא נתן את כל כולו בשבילה. הוא לחם במלחמת יום כיפור, עבד בחקלאות בשדות, קילומטר מח'אן יונס, אכל הפצצות כל החיים בעוטף עזה ועדיין נתן את כל כולו בשבילה. כמוהו כל האנשים שנמצאים שם; ביניהם תצפיתניות בגיל שלי, בנות 18, שנחטפו מהבסיס שלהן, שאמרו "אנחנו רואות אותם" ואף אחד לא הקשיב להן.
מי שלא חושב שהחטופים יכולים לחזור שכח את ערך החיים, שכח למה הקמנו את המדינה הזאת, שכח למה הקזנו כל כך הרבה דם עד עכשיו.
אני שואלת: עד מתי אתם רוצים שהמלחמה הזאת תמשיך? עד מתי דם יישפך? עד מתי לבבות יישברו? עד מתי השנאה תפלג? ומתי תחזור האהבה לרחובות האלה? מתי יחזור לפעול מפעל החיים של החטופים האלה? של סבא שלי, שהקים את מפעל המסעות לפולין, שעבד כל החיים כדי לקיים מפגשים אנושיים.
כל מי שחושב שיש מחיר להחזרת החטופים שכח את הערך של פדיון שבויים, שכח מה זה להיות בן אדם. אנחנו חייבים להיזכר מה זה להיות בני אדם, חייבים להיזכר מה זה להיות חברים אחד לשני, מוסריים. סבא שלי לימד אותי כל החיים מה זה להיות בת אדם, להקשיב לאחר, לדאוג לצדק, לאמת. אני מבקשת שהאמת תצא לאור. היה מחדל מטורף בשבעה באוקטובר, אנשים טובים הלכו מאיתנו, טובים מדי, אנשים שהיו יכולים לנהל את המדינה הזאת ולא לתת לביזיון הזה להמשיך.
אני גם מבקשת אישית מבנימין נתניהו: זאת לא המדינה שסבא שלי חינך אותי כל כך לאהוב, זאת לא היא, ואני מאמינה שהיא תחזור להיות מה שהיא הייתה, אני מאמינה. אבל בשביל זה צריך להילחם ובשביל זה צריך להחזיר את כל החטופים שלנו הביתה. זה לא ייתכן שילדים שחזרו מהשבי מתחננים שאבא שלהם יחזור גם בשביל לשקם את החיים שלהם. המחדל הזה חייב להיפסק כי אחרת אנחנו לא נוכל לשקם את הפצע הזה, אנחנו לא נחזור להיות מה שהיינו ואנחנו נמשיך להידרדר ולהידרדר ולהידרדר. חייבים להחזיר אותם עכשיו.
לכל מי שמשתתף בצערי ושואל מה אפשר לעשות, ואני מודה מאוד על התמיכה, אני אומרת - צאו לרחובות ותעזרו להחזיר את הלב למקום. לא רק שלי, גם שלכם, כי אתם יודעים טוב מאוד שהלב שלנו לא במקום כבר המון זמן. צאו החוצה, לא רק בשביל סבא שלי, לא רק בשבילי, בשביל כולנו, זה העתיד של כולנו, חייבים להפסיק את זה כבר.
אני רואה את ראש הממשלה טס לקונגרס כשלידו כובע שכתוב עליו "הניצחון המוחלט" באנגלית, ואני שואלת - איזה ניצחון מוחלט? ברגע שכל זה קרה, ברגע שמחבלים השתלטו על קיבוץ ניר עוז, ברגע שבנות הדודות שלי, הקטנות, ילדה בת שש וילדה בת שמונה, הנכדות של סבא שלי, ברחו מהחלון השרוף של הבית שלהן, ילדות שלא יחלמו יותר חלומות נורמליים של ילדות. ברגע הזה האפשרות לניצחון מוחלט ירדה מהפרק. על איזה ניצחון מוחלט אתה מדבר? איך דם שנשפך הוא ניצחון מוחלט? עד מתי החיילים שלנו ימותו? עד מתי החטופים שלנו ימותו? עד מתי אנשים יהיו עקורים מבתיהם? ככל שהזמן עובר יהיה קשה יותר לשקם את הדבר הזה, איזה ניצחון מוחלט? תרד לעם, תסתכל בעיניים, ואם אתה לא מסוגל לעשות את זה תפנה למישהו שיכול להפסיק את המלחמה הזאת, להפסיק את ההרס והחורבן ולהחזיר כבר את החטופים הביתה.
>>> טליה דנציג היא נכדתו של אלכס דנציג ז"ל שנרצח בשבי חמאס. את הדברים כתבה גם בספר "מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים", ביוזמת פורום חיים - משפחות להצלת החטופים